פלוני נ' דביר ואח'

במהלך ביקורו של התובע בחנות הנתבעת 2, לאחר ויכוח עם עובדי הנתבעת, הוצא מהחנות בכח וכתוצאה מכך נחבל בגופו.

התובע יליד 1988, הגיע לחנות ksp באילת ביום 23.6.2021, לאחר שאשתו המתינה בתור ביחד עם שלושת ילדיהם במשך זמן ממושך וסורבה לקבל שירות מהנימוק לפיו אין בידה תעודות זהות. אשת התובע ביקשה לחזור לחדרה במלון לצורך הבאת תעודת הזהות, אך נאמר לה כי תידרש להמתין את מלוא התור פעם נוספת. התובעת חזרה למלון סיפרה לתובע את שארע לה ושניהם חזרו יחדיו לחנות.

בשלב זה התובע ביקש מאשתו להמתין ברכב, נכנס לבדו לחנות ודרש לקבל את המוצרים ללא המתנה נוספת בתור. התובע אף דרש לדבר עם מנהל הסניף, הוא הנתבע 1, מר ליאור דביר. לאחר חילופי דברים בין התובע לנתבע 1, החל התובע לצלם את הנתבע ואף התקשר למשטרה. בשלב זה הנתבע החל לדחוף את התובע בכח אל מחוץ לפתח החנות שם הפילו על הרצפה ורכן עליו מספר שניות. התובע נפגע בגופו. סרטון האירוע נקלט במצלמות האבטחה של החנות וצורף מטעם התובע.

נוכח הפערים בין חוות דעת מטעם הצדדים מונתה מומחית מטעם בית משפט, ד"ר איילה שיינקמן, בתחום הנפשי אשר קבעה כי כתוצאה מהאירוע נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. 

משלא צלח ניסיון הפשרה בין הצדדים נקבע התיק לשמיעת ראיות.

בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 3.12.25 העידו מטעם התביעה מומחית בית המשפט, התובע, אשתו ומר ירון גליק מעסיקו של התובע. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 מר ליאור דביר ומר הדר סרוסי שבזמנים הרלוונטיים עבד בסניף בו אירע האירוע.

טענות הצדדים:

התובע טען, כי מסרטוני האירוע המדברים בעד עצמם, עולה אירוע תקיפה אלים של הנתבע 1 כלפיו. אירוע בגינו נגרם לו נזק גוף וכתוצאה מכך הנתבעים חבים לפצות אותו.

בהיותו מקבל שירות במקרקעין הנתבעת 2, הופעל עליו כח בלתי סביר למול עיני הלקוחות שאף כלל דחיפתו, הפלתו על המדרכה ואף ריתוקו אל הקרקע למשך שניות ארוכות (13.46 שניות). במעשיו אלה ביצע הנתבע 1 אירוע תקיפה אלים ובריוני. זאת בהעדר התנגדות מטעם התובע שנותר חסר אונים בסיטואציה.

עוד טועו התובע, כי עדי הנתבעים העידו בניגוד לאירועים שנקלטו במצלמות האבטחה ועל כן יש להתייחס לעדותם כעדות בדים.

לטענת התובע הימנעות הנתבעים מהבאת עדים רלוונטיים עומדת לחובתם. עובדי הנתבעת 2 שהיו עדי ראייה ונכחו בסניף בזמן האירוע כאמור לא זומנו לעדות.

התובע יטען, כי לא השתמש בכח באף שלב באירוע וכי תגובת הנתבע 1 למעשיו של התובע היתה בלתי סבירה ובלתי פרופורציונלית על כן, לא יכול הנתבע 1 לטעון כי בנסיבות האירוע פעל מתוך הגנה עצמית.

לטענת התובע אחריות הנתבעת 2 עולה מסעיף 13 לפקודת הנזקין, זאת בכך שהנתבע 1 הינו מנהל סניף מטעמה ויש משום עצימת עניים בהתנהגותו והיעדר פיקוח על התנהגות מנהליה.

עוד טוען התובע, כי לנתבעת 2 אחריות מושגית כלפיו וכלפי אשתו כלקוחות המבקרים בשטח בית עסק מטעמה. חובה זו הופרה ועל כן חבה הנתבעת 2 בפיצוי התובע על נזקיו.

לעניין העדר אשם תורם מצד התובע נטען, כי התובע הותקף ע"י הנתבע 1 ומכח סעיף 23 לפקודת הנזיקין אין מקום להטיל אשם תורמת לנפגע תקיפה. בנסיבות המקרה יש לקבוע אחריות מלאה מצד התוקף. כל שעשה התובע לטענתו הוא רק מחה על התנהלות הנתבעת 2 ועובדיה, וברגע שהרגיש מאוים החל לצלם את המתרחש והתקשר למשטרה. התובע לא נהג באלימות ועל כן אין לו אשם תורם כלל באירוע. מכל האמור לעיל, עולה כי על הנתבעים לשפות את התובע בגין כלל נזקיו.

הנתבעים יטענו, כי התובע התנהג בצורה גסה וברוטאלית תוך שימוש באלימות מילולית כלפי עובדי החנות.

הנתבעים טענו כי משלא נענו עובדיהם לבקשת התובע ליתן לאשתו ולו לרכוש מוצרים ללא המתנה בתור כמקובל, החל התובע לצעוק להשתולל ולהפר את הסדר הציבורי בחנות תוך איומים על צוות עובדי החנות.

הנתבעים יטענו כי הסרטון שהוצג לבית המשפט הינו ללא שמע, לא ניתן לשמוע בו את צעקות התובע והאיומים שפיזר לעבר עובדי החנות.

התובע התבקש מספר רב של פעמים לעזוב את החנות אך סרב עד שיקבל את מבוקשו. התנהגותו היוותה איום וסכנה של ממש כלפי העובדים וכלפי יתר הקונים בחנות. משלא הצליחו לרסן אותו נאלץ הנתבע 1 להוציא את התובע מהחנות. במהלך היציאה מהחנות נפלו התובע והנתבע 1 יחד. כתוצאה מהנפילה נשרטו התובע והנתבע 1 זו כל מהות הפגיעה.

לטענת הנתבעים אין כל בסיס לטענות התובע כי מדובר באירוע תקיפה. ודאי שלא באירוע תקיפה אלימה כנטען על ידו.

כנגד הנתבע 1 לא הוגש כתב אישום ואף לא זומן לחקירה נוספת. לטענת הנתבעים המשטרה ראתה באירוע כזניח וסגרה את התיק.

הנתבעים טענו כי התובע אינו אמין וכי עדותו התאפיינה בחוסר אמירת אמת. התובע נהג באלימות מילולית ברוטאלית צעק ואיים על עובדי החנות.

הנתבעים טענו כי לאור התנהלות התובע אין לו אלא להלין על עצמו ודין תביעתו להידחות.

דיון והכרעה:

מצלמות האבטחה קלטו את מהלך הארוע כולו, החל מהמגע הראשוני בין התובע לבין הנתבע 1 עבור דרך השיח ביניהם ודרך 'גרירת' התובע אל מחוץ לחנות ועד לנפילה אשר גרמה לתובע נזק.

הגם שאין בסרטונים קול ולא ניתן לשמוע את חילופים הדברים בין הצדדים, די בהם על מנת להגיע לממצאים הבאים:

1. התובע לא יצר מגע פיסי עם הנתבע 1.

2. הנתבע 1 דחף את התובע מתוך כוונה להוציאו מהחנות ובהמשך כרך את ידו סביב צווארו וגרר אותו אל מחוץ לחנות.

3. הנתבע 1 יצא מדלת החנות תוך כדי גרירת התובע והטיל אותו בעצמה ארצה ונפל עליו.

   לאחר ששמעתי את עדות הנתבע 1, מצאתי אותה כבלתי מהימנה.

   הנתבע 1 העיד בתצהירו כי התובע (בסעיף 2):

   

   דא עקא – בסרטון נראים התובע והנתבע 1 משוחחים ביניהם ובשום שלב לא נראה כי התובע דופק על דלפקים ובוודאי שלא "ממשיך לדפוק על דלפק". אין שום אינדיקציה בסרטון לפיה התובע עשה פעולה כלשהי אשר גרמה לתובע לחוש מאויים. גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה התובע איים על הנתבע 1 – ואינני קובע כך – הרי אין בכך כדי ליצור לנתבע 1 הצדקה להפעיל כח ברוטלי, לחנוק את התובע ולגרור אותו מהחנות ולהטילו בחוזקה אל מחוצה לה, משל, מדובר במערב הפרוע.

   בתצהירו עצמו גורס התובע, כי הוראות הנתבעת 2 הן לבקש מהלקוח לעזוב את המקום או לערב את המשטרה. הנתבע 1 בחר לקחת את החוק לידיו ולסלק את התובע מהחנות בכח.

   יתר על כן, בחקירתו הנגדית טען הנתבע 1 כי לא התכוון להטיל את התובע על הרצפה, אלא שרגלו נתקלה בדלת היציאה ובכך נגרמה נפילתו.

   

   צפייה בסרטון מלמדת כי הנתבע 1 אינו דובר אמת. הנתבע 1 גורר את התובע תוך שהוא אוחז בצווארו וממשיך ללכת אל מחוץ לחנות עוד מספר מטרים ובשלב מסויים מטיל אותו בחוזקה על הרצפה. אין קשר בין הפלת התובע לבין דלת היציאה.

   התובע מודה כי צעק עקב השירות הלקוי – לשיטתו – אשר קיבל, עם זאת – הא ותו לא (עמ' 21):

   אני מקבל את גרסתו של התובע לפיה הגיע כעוס לחנות לאחר שנדרש לעמוד בתור מחדש ואף צעק על מנת להציג את דרישתו, עם זאת לא דפק על דלפקים ובוודאי לא התנהג באופן אשר הצדיק סילוקו הפיסי מהחנות תוך גרימת נזק גוף. ייאמר מעבר לצורך, גם לו היה מוכח בפני כי התובע דפק בידו על דלפק, לא היתה בכך הצדקה לגרירת התובע בכח אל מחוץ לחנות.

   כמו כן, הנתבע 1 טען כי עובד אשר בא במגע ראשון עם התובע עם כניסתו לחנות נותר במחסן כיוון שחשש מהתובע, אלא שבחקירתו חזר בו, לאחר שניתן היה לראות בסרטון כי אותו עובד המשיך לשרת לקוחות אחרים (עמ' 49):

   

   עוד יוצא מעדויות הנתבע 1 ועד מטעמו כי הצהירו הצהרות מפי השמועה: הנתבע 1 שמע מהעובד כי התובע "דפק על הדלפק" אך בפועל לא ראה זאת כלל (עמ' 45):

   

    

   כך, אף העד מטעם הנתבעים העיד כי לא ראה את הארוע, אלא רק שמע אותו, חרף הצהרתו על כך (עמ' 56):

   

   הנתבעים טוענים כי התובע נהג בצורה אלימה באופן מילולי ואיים כי "ישבור להם את העצמות", וחששו ממנו ועל כן, הוצא בכח מהחנות.

   ראשית, ייאמר כי מהסרטונים לא מתקבל הרושם לפיו ידו של התובע על העליונה באיומיו, אלא דווקא הנתבע 1 נראה כמי שנצמד אל התובע. אין סממנים של כוחנות מצד התובע או של חשש כלשהו מצידו של הנתבע 1. מכל מקום, אינני מקבל את העדויות רצופות הסתירות של הנתבע 1 והעד מטעם הנתבעים.

   ניתן אף לראות בסרטון, כי לאחר שהנתבע 1 מטיח את התובע אל הקרקע, ולאחר שהות נוספת על התובע, הוא קם ממקומו וחוזר אל החנות בהליכה, מבלי להעיף מבט נוסף אחורה אל עבר התובע. התנהלות זו משקפת בטחון עצמי והעדר כל חשש מהתובע ויש בה להטיל ספק רב בטענה כי עלה חשש להותיר את התובע בחנות עקב איומים לכאורה וחשש מפגיעה בעובדים.

   כמו כן, אני מקבל את טענת ב"כ התובע לפיה (סעיף 17 לסיכומי טענותיו) לפיו אי הבאת עדים רלוונטיים עומדת לחובתם של הנתבעים בכל הנוגע לטענתם על "איומים" מצד התובע.

   דחיפתו וגרירתו של התובע אל מחוץ לחנות והטחתו על הארץ, עולים כדי תקיפה.

   סעיף 23 לפקודת הנזיקין מגדיר את עוולת התקיפה, כדלקמן:

   (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

   (ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.

   סעיף 24 מגדיר הגנות לעוולת התקיפה, ובהן:

   בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם –

   1. עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;

      ניתן אף להסיק לענייננו מסעיף 34י לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המגדיר את הסייג לאחריות פלילית בשל הגנה עצמית, המוציא מן ההגדרה את המקרה שבפנינו:

      "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

      היסודות לקיומה של הגנה עצמית כסייג לעוולת התקיפה (לאחר תיקון מס' 9, תש"ס-2000) פורטו זה מכבר בפסק דינו של בית המשפט העליון (בע"א 11172-05 זיו אלון נ' נועם חדד, פורסם בנבו 21.10.09).

      בענייננו, לא מתקיימת ההגנה העצמית, שכן לא הוכחה כל תקיפה או חשש ממשי לפגיעה של התובע בנתבע 1 או מי מהעובדים. אכן הוכח בפניי כי התובע צעק ואף סירב לצאת מהחנות ברגע בו נדרש לכך על ידי הנתבע 1, אולם מרגע זה ואילך החליט הנתבע 1 לדחוף את התובע, לאוחזו בצווארו ולהטיחו בקרקע מחוץ לחנות.

      התנהגותו זו של הנתבע 1 אף באה בגדר רשלנות, שכן עשה מעשה בלתי סביר אשר גרם לנזק שהיה עליו לצפותו, כטענת ב"כ התובע בסעיף 32 ואילך) והדברים מדברים בעד עצמם.

      הנזק

      למען הנוחות להלן נתוני היסוד:

      תאריך לידת התובע: X.X.1988 בן 33 בקרות האירוע וכיום בן 38.

      תאריך האירוע: 23.6.21

      משלח יד: מנהל מוסך (עסק משפחתי).

      שכר ממוצע עובר לתאונה: 12,000 ₪. (כעולה מתלושי השכר לשנת התאונה שסופקו ע"י התובע בתחשיב הנזק מטעמו).

      נכות רפואית: ד"ר איילה שיינקמן קבעה, כי כתוצאה מהאירוע נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הפרעה נפשית מסוג הפרעת הסתגלות עם סימפטומים דיכאוניים ופוסט טראומתיים חלקיים ביותר.

      ראשית נדון בנכות התפקודית:

      הנכות הרפואית מהווה נקודת מוצא חשובה, אך אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, נבו 8.6.1995). הנכות התפקודית מבטאת את מידת ההגבלה בפעולותיו של הנפגע עקב נכותו, ומשקפת את השפעת הנכות הרפואית על תפקודו הכללי בכל תחומי החיים, ולא רק על כושר ההשתכרות.

      בענייננו, ועל פי העדויות שהוצגו בפניי התרשמתי כי הנכות הנפשית אכן משפיעה על תקפוד חייו של התובע הן בהיבט התעסוקתי ואף מעבר לכך בחיי היום יום ובשגרת חייו.

      התובע העיד כי מאז האירוע הוא מקבל טיפול נפשי ותרופתי, וממשיך לסבול מתסמנים חדרתיים המשפיעים על אורח חייו. תפקודו בעבודה ירוד ואף תפקידו שונה. כך העיד מנהלו מר ירון גליק. ראיות אלה היה בהן לקבוע נכות תפקודית הגבוהה מהנכות הרפואית. אולם, אין להתעלם מעברו הנפשי של התובע. כפי שעלה מתיקו הרפואי, עובר לתאונה סבל התובע מבעיות במישור הנפשי. אי לכך בחרתי להתיר את שיעור הנכות התפקודית כשיעור הנכות הרפואית.

      להלן ראשי הנזק:

      כאב וסבל: בשים לב לנתוני המקרה תוך התחשבות בנסיבות התקיפה, חומרת הפגיעה, הסבל שנגרם לתובע, גילו, והשפעת הנכות על איכות חייו מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 25,000 ₪.

      הפסד השתכרות לעבר: התובע בסיכומי לא דרש פיצוי לעבר. זאת לנוכח העובדה כי שב לעבודתו מיד לאחר קרות התאונה ולא הוכח הפסד שכר לעבר בפועל. בנסיבות אלא אין מקום לפיצוי הפסד שכר לעבר.

      הפסד השתכרות לעתיד:

      בשים לב לקביעת המומחית לפיה כתוצאה מאירוע התקיפה פיתח התובע הפרעת הסתגלות עם סימפטומיים דיכאוניים ופוסט טראומתיים חלקיים ביותר, וכן בשים לב לקרע נפשי קודם אליו התייחסה המומחית במענה לתשובות ההבהרה שהוגשו לה ע"י ב"כ התובע:

      

      לא מצאתי לנכון לגזור פיצוי מחישוב אקטוארי מלא על פי נתוני התתובע, אלא לפסוק פיצוי לעתיד בשיעור גלובאלי. התובע שב לעבודתו ומתפרנס בשיעור זהה לזה שהיה לפני התאונה. לא נעלמה מעיני הטענה לפיה מדובר בעסק משפחתי. עם זאת, שינוי באופי העבודה לא השפיע על היקף ההשתכרות ועל כן מצאתי לנכון לפסוק בשיעור גלובאלי בסך של 50,000 ₪.

      עזרת הזולת: התובע עותר בראש נזק זה לפיצוי בסך 100,000 ₪. אולם, לא הוכח בפניי כי התובע הסתייע בעזרה בשכר. בשים לב גם לנכויות הזמניות שקבעה מומחית בימ"ש אפסוק פיצוי גלובאלי לעזרת בני משפחה וקרובים בסך של 5,000 ₪.

      הוצאות: התובע עותר בראש נזק זה לפיצוי בסך 60,000 ₪. התובע אף צירף שלל קבלות בגין טיפולים שונים אותם הוא מייחס לפגיעה כתוצאה מהתאונה האמורה. אין בידי לקבל את הטענה לפיה כלל הטיפולים להם טוען התובע הנם בהכרח כתוצאה מהתאונה הנטענת ועל כן אפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך 20,000 ₪.

      אשם תורם: אין מניעה עקרונית לקבוע אשם תורם אף בנסיבות של עוולת תקיפה )ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, סב‏(‏1‏)‏ 803 ‏(‏2007‏)‏‏. אם כי, בנסיבות בהן מותקף אדם יש לעשות שימוש זהיר בחלוקת האחריות. בנסיבות המקרה, ניתן לצפות מלקוח בנסיבות המקרה כי יגיע כעוס ותקיף אל החנות על מנת לקבל את השירות אשר שילם עבורו. בית המשפט אינו יושב כערכאת בקורת על שירות הלקוחות של חברת KSP אשר נציגיה החליטו כי התובע חייב לעמוד בתור "כמו כולם" לאחר שאשתו כבר עמדה בתור, אך הגיעה ללא תעודת זהות. עם זאת, להגיע כעוס אין משמעו לצעוק על עובדי החנות ואף לסרב לצאת מהחנות כאשר התבקש לכך. על התובע – עם כל הקושי שחווה, לעזוב את החנות ולפנות להנהלת הרשת, לרשות להגנת הצרכן או כל מקור סמכות אחר שתפקידו בקורת בנסיבות מעין אלה. לפיכך, מצאתי בנסיבות העניין לקבוע אשם תורם בשיעור של 10%.

      אי לכך סך ראשי הנזק מסתכמים לפיצוי בסך : 100,000 ₪.

      בניכוי של 10% אשם תורם, סך הפיצוי שישולם לתובע עומד על : 90,000 ₪.

      הפיצוי ישולם על ידי הנתבעים ביחד ולחוד בהיות הנתבעת 2 מעסיקה של הנתבע 1, אשר גיבתה ואישררה את התנהלותו בארוע, ובכך חבה באחריות שילוחית.

      סיכום

      הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד סך של 90,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.5% בצירוף מע"מ כדין. כמו כן, ישפו הנתבעים את התובע בהוצאותיו בגין חוות דעת ואגרה כנגד קבלות.

      הנתבעים יישאו ביתרת האגרה.

      כלל התשלומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה ורבית מהיום עד ליום התשלום בפועל.