רקע ועובדות:
1.לפניי תביעה לפיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן:- "החוק"), שעניינה פרסום שפרסמו הנתבעים ולפיו, לכאורה, התובע "מפקיר פצועים בשטח".
2.בהחלטה מיום 11/7/11, לאחר שהנתבעים ביקשו להביא ראיות בנוגע ל"שמו הרע" של התובע, הוריתי על פיצול הדיון, כך שתחילה תידון שאלת החבות ורק לאחר מכן, אם יהיה הצורך, תתברר שאלת גובה הנזק.
לאחר שמיעת ראיות והגשת סיכומים בעניין החבות קבעתי בהחלטתי מיום 11/8/14, כי הנתבעים פרסמו דיבה על התובע ולא עומדת להם הגנה על-פי החוק, בהתאם התנהל ההליך ביחס לחלקה השני של התביעה - דיון בגובה הפיצוי.
3.התביעה הוגשה מלכתחילה על סכום 100,000 ₪, פיצוי בגין פרסום לשון הרע, ללא הוכחת נזק, כשמתוכם סכום של 50,000 ₪ מהווה פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א (ב) לחוק וסכום של 50,000 ₪ מהווה אף הוא פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א (ג) לחוק, בטענה כי הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע. בהחלטתי מיום 11/8/14, קבעתי כי הפרסום לא נעשה על ידי הנתבעת בכוונת מכוון על מנת לפגוע בתובע ולפיכך סעיף 7א (ג) אינו חל במקרה דנן ולפיכך הפיצוי המירבי שניתן לפסוק במקרה דנן, הוא סך 50,000 ₪ לפי סעיף 7א (ב) לחוק.
4.יש לדון אם כן בשאלת גובה הנזק, אך תחילה אפרט בקצרה את העובדות הרלבנטיות, שעיקרן כפי שפורטו בהחלטתי מיום 11/8/14:
התובע, תת אלוף במילואים, בין יתר תפקידיו, שימש כמח"ט שריון במלחמת יום הכיפורים.
הנתבע 1 , מר ליאור נפש עיתונאי (להלן:- "נפש") הכותב בעתון, "סטאר דרום" (להלן:- "העיתון") הנתבעת 2 , הגב' איריס ברעם, עורכת העיתון (להלן:- "הנתבעת"), נתבעת 3, א.ש.י.י הפקות ופרסום 2007 בע"מ, מו"ל של העיתון, כשבעליה הוא מר אבשלום חדד.
התובע היה פעיל במערכת הבחירות המוניציפאלית בעיר אשקלון שהתקיימו בשנת 2008 מטעם הרשימה "אשקלון בתנופה" (להלן:- "המפלגה" או "הרשימה"). על רקע המצב הביטחוני באזור הדרום אותה העת, כחלק מתעמולת הבחירות של המפלגה, הוקם על ידי המפלגה פורום ביטחוני, כשהתובע משמש כחבר בפורם.
על רקע הפרסום בדבר הקמת הפורום הבטחוני, ביום 27/10/08 נשלחה על ידי מר נפש באמצעות הדואר האלקטרוני, לכתובת המייל של מי ששימש כדובר המפלגה באותה עת, מר עזרא ינוב, שאלה, אשר לאור טיבה, כשאלת הכנה לכתבה אשר עתידה להתפרסם בעיתון, כונתה על ידי ב"כ הנתבעים "שאילתה עיתונאית".
אותה שאלה, היא נושא התובענה שלפניי והיא מהווה את הפרסום שעל פי הנטען מהווה "לשון הרע" (ולפיכך תכונה להלן, כלשון ב"כ הנתבעים ואף שאין לה את המשמעות הרגילה של המונח "שאילתה":- "השאילתה" או "הפרסום").
נוסח הפרסום הינו כדלקמן:
"לכבוד דובר תנועת "אשקלון בתנופה"
עזרא ינוב
שלום עזרא
השבוע בישרתם על הקמת פורום הביטחון של תנועת "אשקלון בתנופה".
שאלתי:
האם מינוי של קרן כחבר בכיר בפורום הביטחוני נמצא ראוי לאחר שהואשם ע"י וועדת 'גרנט' (הטעות במקור- ס.כ.) בהפקרת חיילים ופצועים בשטח כשאחת ממסקנות הוועדה הייתה לאסור עליו לפקד על חיילים?
אבקש את תגובתכם לנושא זה.
תודה מראש
ליאור נפש..."
התובע טוען, כי פרסום זה, שאין בו אמת, גרם לו לעוגמת נפש, השפלה ולפגיעה בשמו הטוב, בפרט בהיותו לוחם פטריוט עתיר הישגים.
5.כפי שפורט באותה החלטה, פרסום זה הוכח כפרסום שאינו נכון, גם במובן זה שוועדת אגרנט, אשר אוזכרה באותו פרסום כלל לא דנה באירועי הקרב שבו השתתף התובע באותה מלחמה ושאליו התייחס הפרסום בהתאם לראיות שהובאו על ידי הנתבעים וגם, מבלי לשפוט מבחינה היסטורית את ניהול אותו קרב, הרי שבאותן ראיות שהובאו, בין היתר באשר להיות אותו קרב קרב שבוקר רבות (גם על ידי התובע עצמו), לא הובאו ראיות לכך שהתנהלותו של התובע בקרב הינה התנהלות שניתן לומר לגביה, כי "התובע הפקיר פצועים בשטח".
6.משניתנה ההחלטה בשאלת האחריות, התקיימה ישיבת קדם משפט לקראת ניהול חלקו השני של המשפט. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 15/9/14 הודיע ב"כ התובע, כי הוא מסכים שיינתן פסק דין ללא צורך בשמיעת ראיות נוספות, ב"כ הנתבעים ביקש שהות להודיע האם מסכים הוא לסכם ללא צורך בשמיעת ראיות. מכל מקום, נקבע מועד לשמיעת ראיות ליום 6/1/15 וניתנו הוראות בדבר הגשת תצהירים. ביום 20/10/14 הודיע ב"כ הנתבעים כי בחר להביא ראיות בדבר שמו של התובע והוא עומד על שמיעת ראיות.
הראיות :
7.כפי שצוין בהחלטתי מיום 11/8/14, על אף הפיצול בין שאלת החבות ושאלת הנזק, תוך כדי שמיעת העדויות, הוסכם בין הצדדים בשלב הראשון של ההליך, להרחיב מעט את היריעה לעניין הנזק, על מנת לחסוך בחקירות בשלב מאוחר יותר ולכן בפתח ישיבת ההוכחות הודיע התובע, אשר הגיש תביעתו ללא הוכחת נזק, כי הוא מבקש להסתמך גם לעניין הנזק על הראיות שנשמעו בהליך לעניין החבות ולא ביקש להביא ראיות נוספות וגם הנתבעים לא ביקשו להעיד פעם נוספת את אותם עדים אשר נשמעו לעניין החבות ואף לא התבקשה חקירה נגדית נוספת של אותם עדים.
לכן, בנוסף לראיות שנשמעו בשאלת החבות, מטעם הנתבעים העידו: מר רוני מהצרי, שכיהן כראש עיריית אשקלון בין השנים 2003-2008, מר אריאל גמליאל, מבקר העירייה ומר דן בן אריה, אשר הקדים והגיש תצהיר. מר בן אריה העיד בישיבה נדחית, לאחר שלא יכול היה להתייצב במועד שנקבע.
ב"כ הנתבעים הזמין לעדות את מר עזרא ינוב, למרות שמר ינוב נחקר בישיבת ההוכחות בשלב ברור שאלת החבות, מר ינוב לא התייצב לדיון, ב"כ הנתבעת ביקש לזמנו בצו הבאה וצו הבאה ניתן כמבוקש. מר ינוב התייצב בצו הבאה והסביר כי בשל נסיבות אישיות לא הייתה באפשרותו להתייצב לדיון והודיע כי גם במועד שנקבע ליום 8/2/15 להמשך שמיעת הראיות לא יוכל להתייצב.
בהחלטתי מיום 8/2/15 בתום ישיבת ההוכחות, קבעתי שהצדדים יסכמו בעל פה ובד בבד יתאמו עם מר ינוב מועד נוסף לשמיעת עדותו, שלאחריה יוכלו להשלים סיכומיהם והודעה בדבר מועד מתואם תימסר לבית המשפט עד ליום 12/2/15, חרף חלוף המועד ועד למתן פסק הדין הודעה כאמור לא התקבלה ואני רואה בכך משום ויתור על עדותו של מר ינוב.
דיון :
המסגרת הנורמטיבית:
8.סעיף 7.א. (ב) לחוק מורה:
"7.א (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."
שיעורו של סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן והתובע בחר להעמיד תביעתו על סכום של 100,000 ₪, מתוכם 50,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף זה.
9.הלכה היא, שתובע הטוען כי שמו הטוב נפגע על ידי לשון הרע שהוציא עליו הנתבע, רשאי לצאת מתוך הנחה כי הוא בעל שם טוב וכי עצם פרסום הדברים פוגע בו, כאמור בע"א 354/76 עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, לה (4) 169:
"...מאידך גיסא הודגש, כי לא הובאו ראיות ספציפיות על נזקיו של התובע, וכי הערכתם נעשתה במסגרת החזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של עורך-דין ולמעמדו מעצם פרסום לשון הרע, ללא צורך בהוכחת נזק שנגרם הלכה למעשה. שיקולים אלו נכונים הם, ואין כל יסוד להתערבותנו."
10.ב"כ הנתבעים בסיכומיו טען כי סעד הפיצויים בתביעת לשון הרע, מותנה בכך שהתובע יוכיח שנגרם לו נזק בשל פרסום הלשון הרע, הגם שמדובר בתביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק.
לטענתו, התובע נדרש להוכיח את הנזקים הלא ממונים שנגרמו לו באמצעות עדים שיספרו על שמו הטוב והצער, ככל שנגרם בעקבות הפרסום, ובית משפט יאמוד גובה הפיצוי. במקרה דנן עדויות כגון אלו לא נשמעו ועל כן אין לפסוק פיצויי כלשהו בגין הפרסום. לתמיכה בדבריו הפנה ב"כ הנתבעים לאמור במאמר שפורסם על ידי עו"ד אורי שנהר "נזקי לשון הרע והוכחתם" (ביטאון לשכת עורכי הדין בישראל, אפריל 2001), אלא שדווקא במאמר נכתב אחרת משביקש ב"כ הנתבעים:
"... הפיצויים במשפטי לשון הרע בעקבות תיקון החוק
המשמעות הסבירה היחידה של החוק החדש היא, שסעיף 7א מהווה עיגון סטטוטורי לכלל הפסיקתי הוותיק לפיו ניתן לפסוק לתובע פיצויים "ללא הוכחת נזק". השינוי היחיד שהכניס התיקון נוגע לסכום שייפסק במקרים כאלו. בעבר מוסמך היה בית המשפט לפסוק לתובע שלא הביא ראיות להוכחת נזקיו, פיצויים לפי אומדנו את הפגיעה, ללא הגבלה פורמלית בסכום. כיום מוסמך בית המשפט לפסוק לתובע כזה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח.
תובע בגין לשון הרע יכול כיום לבחור בשתי דרכים חלופיות. הוא יכול להימנע מלהביא ראיות להוכחת נזקיו ואז יפסוק לו בית המשפט את הסכום הראוי בגין הפגיעה שנגרמה לו להערכתו, עד לסכום של 50,000 ש"ח.
לחילופין יכול התובע להביא ראיות לכך שנגרמו לו נזקים. הנזקים שאותם יוכל התובע להוכיח יהיו נזקים ממוניים, אך גם נזקים לא ממוניים. את הנזקים הלא ממוניים יוכל התובע להוכיח באמצעות עדים שיספרו על הפגיעה בשמו הטוב ועל עגמת הנפש, הצער והסבל שנגרמו לו. בית המשפט יאמוד את הנזקים המוכחים הללו ויחליט מהו הפיצוי הראוי בגינם. בית המשפט יוכל, כמובן, לפסוק לתובע סכום נמוך ביותר בגין הנזקים הלא ממוניים אותם הוכיח, אולם אם הוכחו נזקים כאלו, הוא לא יהיה מוגבל בפסיקתו על ידי תיקרה פורמלית כלשהי."
כב' השופט שוחט בתמ"ש 314827/96, פלוני נ' פלונית, עמד על האבחנה בין המצב קודם לתיקון תשנ"ט ובין המצב לאחר התיקון ויפים דבריו לענייננו:
"אם קודם לתיקון מתשנ"ט זכאי היה הנפגע מלשון הרע לפיצוי בגין נזק ממון שנגרם לו כתוצאה מהפרסום ו/או לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון (נזק סתם, "נזק כללי" אם תרצו) שנגרם בשל פגיעה בשמו הטוב גם בלא להוכיח את גובה הנזק (כשגובה הפיצוי היה נפסק על דרך האומדן), הרי שכיום, לאחר התיקון, זכאי הוא גם לפיצוי בגין עצם הפרסום כנגדו גם אם לא נפגע כלל, מעין פיצוי עונשי אם כי מוגבל בגובהו. צא ולמד שהתיקון מתשנ"ט העמיד בידי הנפגע זכות לפיצוי שלא עמדה בידו קודם לו – הוא זכאי לפיצוי הנקוב מעצם הפרסום בלא כל צורך להוכיח גרימת נזק כלל."
11.הנה כי כן, על מנת שבית המשפט יפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, אין צורך להוכיח נזק ממון, כאשר שאלת הפיצוי בגין הנזק שאינו נזק ממון הינה שאלה הנתונה במקרה זה לאומדן בית המשפט, כאשר נקודת המוצא לצורך הערכת הפגיעה עולה מתוך הגדרת 'לשון הרע' בחוק, כי אותו פרסום עלול לפגוע בשמו הטוב של אדם, שאם לא כן, כלל אין מדובר בלשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; " (סעיף 1 לחוק),
אותו אמדן לפיצוי יקבע בין היתר בהסתמך על זהותו של הנפגע, עיסוקו, גילו, מעמדו הציבורי והאישי, ומשלח ידו וכן בהסתמך על היקפו של הפרסום והנזק המסתבר על פי אומדן מאותו פרסום.
לשם הערכת הנזקים, טוען התובע, כי מדובר במי שרכש שם טוב במהלך שנות חייו, הן הציבוריים והן הצבאיים ולעומתו הנתבעים טוענים, כי במקרה דנן, השיקולים נוטים לכך שאין לפסוק פיצויים, שכן מטרות הפיצויי אינן מתקיימות, לתובע הוצא שם רע בלי קשר לפרסום, התובע הינו איש ציבור וממילא נתון לביקורת ותפוצת הפרסום מצומצמת, כך שלא נגרם בפועל כל נזק.
12.לצורך הערכת שיעור הפיצוי ועצם הפיצוי, השיקולים ששוקל בית המשפט, נגזרים מהמטרות שהפסיקה מבקשת להגשים באמצעות פסיקת הפיצויים כשהמטרה המרכזית, היא הטבת נזקי התובע.
ב"כ הנתבעים הפנה לפסה"ד בעניין רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, שם התייחס כב' הנשיא ברק למטרת הפיצוי:
"מוסכם על הכול, כי אחת המטרות העיקריות של ה"פיצויים" (compensation) בדיני הנזיקין היא תרופתית. הפיצויים נועדו להסיר את הנזק ולהיטיבו. הם באו לשלול את התוצאות של העוולה. הם מכוונים להעמיד את הניזוק באותו מצב שבו הוא היה נתון ללא ביצוע העוולה."
13.מעבר למטרה המרכזית שאוזכרה על ידי ב"כ הנתבעים, להיטיב את נזקי הנפגע, ישנן מטרות נוספות בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, בין היתר, אמצעי הענשה למפרסם לשון הרע ולחנך ולהרתיע את הציבור מפגיעה בשמו הטוב של אדם.
בספרם של ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור, "לשון הרע, הדין הרצוי והמצוי" (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005), ע"מ 400, הצביעו המחברים על מטרות המיוחדות בפיצוי בגין לשון הרע שפורסם:
"על מטרתם של הפיצויים בעוולת פרסום לשון הרע נאמר כי : "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית – ליתן סיפוק לנפגע – הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב והן על ידי כך שסכום הפיצויים שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר– עד כמה שכסף יוכל לתרום לכך- למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית... נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור אינו הפקר" (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2), 489, 493-494, ת"א (י-ם), 172/89 פלוני נ' הכתב –אלמוני ואח', פ"מ תשנ"ד (ב), 415."
המלומד א. שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1977) התייחס למטרת ההרתעה בפסיקת פיצויים :
"... כאמור הפיצויים הנפסקים בגין פרסום לשון הרע אמורים גם להוות אמצעי להענשת מפרסמי לשון הרע ולחינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם. לצורך הגשמת מטרות אלה ישקול בית המשפט לא רק את הנזק שנגרם לתובע, אלא גם את התנהגות המפרסם, את זהירותו בעשיית הפרסום ואת הכוונות שהתלוו לעשייתו. כמו כן ישקול בית המשפט את התנהגות התובע לפני הפרסום ולאחריו. לנסיבות אלה, הסובבות את הפרסום, תהיה השלכה על גובה הפיצוי גם אם לא תהיה השלכה על גובה הפיצוי גם אם לא תהיה להן זיקה לפגיעה בנפגע והן יכולות להצדיק את הגדלת הפיצוי או את הקטנתו. "
14.בבוא בית המשפט לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע ובהערכת שיעורם של פיצויים אלו, יינתן משקל נכבד לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום והערכת הטבת נזקי התובע, אך כאמור, זהו איננו השיקול היחיד בעת פסיקת פיצוים, כאמור בית המשפט בוחן שיקולים רבים אשר משפיעים גם על שיעור הפיצויים שיש לפסוק וביניהם את מכלול הנסיבות אשר הובילו לפרסום, התנהגות הצדדים לאחר הפרסום ובמהלך הדיונים המשפטיים, חומרת האשמות, כוונת הצדדים לאחר הפרסום, תום לבו של המפרסם (שאינו זהה לתום לבו לצורך הגנה לפי סעיף 15 לחוק) וכו'.
בפס"ד אמר נ' יוסף שאוזכר התייחס כב' הנשיא לפרמטרים נוספים אותם יש לבחון בעת קביעת שיעור הפיצויים:
"17.בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי."
15הנתבעים מבקשים להתחשב בכך שהתובע עוסק בפעילות ציבורית והפרסום נעשה תוך כדי תעמולת בחירות או בהקשר לתעמולת בחירות.
טיעון זה, שכוחו יפה גם לצורך הגנה מפני לשון הרע (סעיף 15(4) לחוק), הינו טיעון שכוחו יפה גם לצורך הערכת שיעור הפיצוי שיש לפסוק לתובע, כאשר מחד, כמידת הפרסום שיש לאדם, כך מידת הפגיעה, כאשר שמו של איש ציבור מוכפש לפני ציבור רחב יותר מאשר אדם מן הישוב, אך מאידך, איש ציבור הינו אדם המורגל לביקורת ולעתים, היות והציבור מורגל לכך שמדובר בביקורת, מוצא הוא אותה כלגיטימית, מה שממעיט מעוצמת הפגיעה, כשדוגמא לכך ניתן למצוא בעדותו של מר ינוב אשר העיד (לעניין החבות): "אני עיתונאי משכיל. אני את כל מיני דברים שמעתי, קראתי זה לא בא מהירח, מעולם לא התעסקתי אם זה לדעת אם זה אמת או לא אמת. זאת לא הנקודה וזה לא העסיק אותי. זה כמו שאומרים התפוחים נופלים מהעץ, טוב אז עץ וברור שתפוחים יכולים ליפול." (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 11-13).
16.הנתבעים טענו כי שמו של התובע מלכתחילה לא היה טוב וכאמור הדיון פוצל על מנת לאפשר לנתבעים להביא ראיות באשר לשמו הרע של התובע.
שמו הטוב או הרע של תובע הינו שיקול שעל בית המשפט להביאו בחשבון לשם קביעת שיעור הפיצויים, שכן אין ספק, כי מי ששמו לא הלך לפניו עובר לפרסום, ממילא, לא יהיה בפרסום כדי להזיק לו, או יהא בו כדי להזיק לו במידה פחותה.
ואולם, נתבע אשר מבקש להביא ראיות באשר לשמו הרע של התובע, לוקח על עצמו סיכון, שכן בעצם הבאת הראיות באשר לשמו הרע של התובע, יש משום נסיון לפגוע בשם הטוב של התובע מעבר לפגיעה שבפרסום עצמו ואם נסיון זה אינו צולח, הדבר יובא בחשבון לא רק לצורך פסיקת הוצאות אלא גם לצורך פסיקת הפיצויים, כשלצורך העניין, בפרט כאשר עסקינן באיש ציבור, ישנו פרסום להליך המשפטי ואותם דברים המובאים מתוך כוונה להעיד על שמו הרע של התובע, הם עצמם פוגעים בו.
מן הכלל אל הפרט,
17.אחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים ואת נסיבותיו של המקרה שלפניי, הנני סבורה, כי יש מקום להעמיד את שיעור הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין פרסום לשון הרע, בסכום של 13,000 ₪.
18.לצורך פסיקת הפיצוי, לקחתי בחשבון ראשית את העובדה, כי הנזק שנגרם לתובע אינו נזק ממון, שכן עסקינן באדם שהוא פנסיונר, כאשר אותה פעילות שהתכוון התובע לפעול עבור אותו מועמד לראשות העיר הינה פעילות התנדבותית וגם ראש העיר לשעבר, מר מהצרי, אשר העיד בבית המשפט העיד, כי התובע פוטר מעבותו בחברה העירונית אך ורק בשל גילו, אשר אינו מאפשר לו לעבוד עוד בתשלום בגופים הקשורים בעירייה.
19.באשר לנזק שאינו נזק ממוני, עמדתי כבר בשעת החלטה בעניין החבות על החשיבות הרבה שיש בחברה הישראלית לדאגה לשלומם של חיילי ישראל ולאמון הרב שרוחש הציבור הישראלי לצה"ל ולמפקדיו וכפי שציטט ב"כ הנתבעים בסיכומיו מנאומו של דוד בן גוריון משנת 1963: "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך", משפט שהפך למעין סיסמה בחברה הישראלית, כאשר אחד העקרונות החשובים הנגזרים מתוך אותו משפט, הוא כי מפקדי הצבא יעשו ככל שלאל ידם על מנת לדאוג לשלום חייליהם ובוודאי שלא להפקירם בשטח, שעה שניתן היה לחלצם.
התרשמתי, כי התובע, שהיה מפקד בכיר בצה"ל ולאחר שחרורו מהצבא לא ניתק את הקשר עם הצבא ותרם את תרומתו בהיותו חבר בעמותת יד לשריון, אשר מנציחה את זכרם של חללי השריון, כשדווקא מעורבותו של התובע בעמותה מסוג זה יש בה כי להדגיש את החשיבות אותה נותן התובע לאותם מי שמסרו חייהם למען בטחון המדינה, הינו אדם, אשר אמירה כלשהי בדבר יחסו לחיילים באופן החמור ביותר, של טענה להפקרת פצועים בשטח, הינו מי שאותה אמירה יש בה כדי לפגוע בו באופן קשה.
20.הדברים האמורים נכונים בפרט, כאשר מעורבותו הציבורית של התובע נוגעת באופן מובהק לעצם היותו איש צבא לשעבר, כשיש לזכור, כי אותו פרסום נעשה על רקע כוונתו של התובע לשמש כחבר פורום בטחוני.
בהקשר זה, ניתן לראות, מתוך עיון בחוברת יקירי העיר אשקלון לשנת תשע"ב, כי במסגרת השיקולים להעניק לתובע את עיטור "יקיר העיר", צויין באריכות עברו הצבאי של התובע.
לכן, כאשר התובע מבסס את פעילותו הציבורית על עברו הצבאי, דווקא בנסיבות אלו, הפגיעה באותה נקודה ספציפית הינה בעלת משקל אצל התובע ויש בה כדי לפגוע בתובע יותר.
21.אותה אמירה, פגעה בתובע באופן קשה שבעתיים בפרט כאשר היא באה מעיתון שבו העורכת היתה בתם של מי שהיו חבריו של התובע לאורך שנים, אם כי אותה חברות באה אל קיצה והתובע סבר למעשה, כי אותה אמירה באה על רקע אישי (טענה אותה שללתי כבר בשעת דיון בשאלת החבות).
כפי שטען התובע, פנה התובע תחילה אל מערכת העיתון על מנת שזו תתנצל על האמירות, אך אותה התנצלות לא באה, אם כי במהלך ניהול ההליך, תוך כדי נסיונות הפשרה, ביקשו הנתבעים להסתפק בהתנצלות, התנצלות שהנתבע לא היה מוכן להסתפק בה באותו שלב.
22.הנני סבורה, כי מעבר לשאלת עצם הפגיעה בשמו הטוב של התובע, הוכח למעשה בהליך שלפניי, כי שמו הטוב של התובע אמנם הוכתם, אם כי לא ברור מהן אותן השלכות שיש לאותו כתם על שמו הטוב של התובע.
מר ינוב אשר נחקר בשאלת החבות, ציין בעדותו, כי לא הופתע מאותו פרסום, שכן ידע, כי היו כשלים בקרב על הסואץ ולכן סבר, כי אותה אמירה הינה אמירה שבאה על רקע אותם כשלים.
סבורתני, כי ישנו פער משמעותי בין ידיעה של אדם זה או אחר על כשלים בקרבות אלו ואחרים ובין ייחוסם לאדם ספציפי ודווקא אופן ניסוח הפרסום באופן בו משתמע, כי ישנה קביעה חד משמעית של וועדה ממלכתית, כי אמנם אדם מסויים כשל באות קרב, לא רק באופן תכנון הקרב, אלא גם בהתנהלותו האישית, באופן בו 'הפקיר פצועים בשטח', מביאה את אותו אדם שאליו הגיע הפרסום, לשייך באופן קטגורי וחד משמעי את נשוא הפרסום לאותם כשלים בקרב ובכך, בוודאי שיש הפחתה במעמדו של אותם אדם, במקרה דנן, התובע, בעיניו של אותו אדם שלאזניו הגיע הפרסום.
מנגד, איני יכולה להתעלם מכך שמר ינוב לא ייחס חשיבות כלשהי לאותו פרסום והוא אף לא סבר, כי עליו להעבירו לדרגים גבוהים יותר במפלגה.
לבד ממר ינוב, לא הובא האדם הנוסף שלידיו הגיע הפרסום, מר תומר זכריה, שלדברי מר ינוב אף הוא נחשף לפרסום והתובע, כמי שבחר להגיש תביעתו ללא הוכחת נזק, יכול לסבור, כי אותה פגיעה אכן גרמה לפגיעה בשמו הטוב.
23.בהקשר זה, של מי שלעיניו הגיע הפרסום, יש לקחת בחשבון את העובדה שמדובר בפנייה מאת עיתון, אל דובר מפלגה.
מדובר במעשה שנעשה מידי יום ביומו ואותה פניה היא כלי עיתונאי חיוני להתנהלותו של עיתון.
כפי שציינתי בהחלטה לעניין החבות, גם על העיתונאי להיזהר בדבריו וגם אם מדובר בתחקיר עיתונאי, ישנה דרך לנסח שאלה, כאשר הצבתה כעובדה חד משמעית, שהסתברה כשגויה, של עובדה היסטורית, שניתן לבררה בבירור קצר, הינה פעולה שאין לקבל, כאשר גם מעיתונאי יש לצפות לכבד את שמו הטוב של אדם, בוודאי טרם בירורן של עובדות.
אין כוונת הדברים היא להצר את עבודתם של עיתונאים באופן שבו יחששו לערוך תחקיר לצורך עריכת כתבה עיתונאית, אלא שדווקא בשלב זה של עריכת התחקיר, חשוב, כי גם העיתונאי ינהג בזהירות וינסח את שאלותיו באופן שאין בו קביעה חד משמעית של העובדות, כשלא היה כל קושי לנסח את השאלה באופן הנכון שלה, לפיה, נעשתה פניה אל העיתון של מי שסבר, כי המינוי אינו ראוי מאותן סיבות שפורטו ולכך נדרשת התייחסות המפלגה. ניסוח כזה אינו פוגע באופן כלשהו באותה שאלה עיתונאית וגם אין בו כדי לפגוע בנושא הפרסום, שכן ברור מהפרסום, כי מדובר בשלב של תחקיר עיתונאי שבמסגרתו טרם נערך בירור עד תום של העובדות.
איזון זה הינו איזון ראוי, שכן מחד אינו פוגע בשום דרך בעבודה העיתונאית, שלעתים נעשית בסד זמנים צפוף ומאידך, אין בו כדי לפגוע בצדדים שלישיים טרם עריכת בירור, זאת הגם שבמקרה דנן, כיוון שמדובר בטענה הנוגעת לקביעות שנעשו שנים רבות קודם לכן, טכנית, ניתן היה לערוך את הבירור העובדתי טרם הפרסום (אך אצא מתוך נקודת הנחה, כי לוח הזמנים הצפוף, בפרט בתקופת הבחירות, אינו מאפשר בחינה של כל טענה עובדתית בשלבים הראשוניים של התחקיר).
24.ואולם, מעצם מהותה של אותה פעולה, כפעולה עיתונאית, טרם פרסום, לרוב אותן שאלות עיתונאיות נשקלות בחשדנות וממילא הן שאלות שנועדו לברר עובדות ולהביא לקבלת עמדתו של מושא התחקיר, כך שלרוב, גם אם מדובר במחדל עיתונאי, הרי שכשמדובר בשאלה המופנית לדובר זה או אחר, אותו דובר, במסגרת תפקידו, עורך בירור עובדתי, ובסופו של דבר, הוא נחשף גם לגרסתו של מושא הפרסום והנזק אשר נגרם אינו רב בסופו של דבר, אם בכלל.
במקרה דנן, מדובר אמנם במקרה שונה במקצת שבו אין מדובר בדוברו של התובע, אלא מדובר בדובר מפלגה, כאשר הפניה אל המפלגה היתה הכיצד היא מצרפת אל שירותיה אדם אשר 'פשע' בהפקרת פצועים. פניה אל מפלגה, שבה לא מתבקשת תגובתו של אותו אדם, עלולה לגרור אחריה בירור שאינו מלא, כאשר לאותו אדם ששמו עולה בשאלה, לא ניתנת ההזדמנות לטהר את שמו.
במקרה דנן, למרבה המזל, פעל מר ינוב בשיקול דעת ראוי והפנה את השאלה אל התובע עצמו ולא אל נציגי המפלגה ומכאן נמנעה פגיעה חמורה יותר בשמו הטוב של התובע.
25.לצורך פסיקת הפיצויים, איני יכולה להתעלם מהאופן שבו נוהל ההליך דנן.
כבר בשלבים מוקדמים של ההליך, עוד בשלב כתבי הטענות, הוברר, כי וועדת אגרנט כלל לא דנה בעניינו של התובע, אלא בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה.
הנתבעים, יכולים היו בשלב זה להביע צערם על הטעות, כאשר כבר אז היה ברור, כי הפרסום, המהווה מעצם האמירה בו, דהיינו הקביעה כי התובע אינו יכול לשמש בפורום בטחוני, בשל קביעותיה של וועדה ממלכתית, משום פגיעה בשמו ובפעילות ציבורית אפשרית, אלא שהנתבעים בחרו בדרך אחרת.
הנתבעים יכולים היו להסכים, כי הפרסום אינו אמת ולדון בשאלה המשפטית, האם אותו פרסום מהווה לשון הרע, גם אם הוא אינו אמת וכן לדון בשאלת הנזק ובכך לצמצם את המחלוקות בתיק.
אולם, הנתבעים, מצאו, כי וועדת אגרנט לא דנה בקרב בו השתתף התובע ולכן פנו וחקרו את אותו קרב שבו השתתף התובע ומתוך מהלכו ניסו לדלות התנהלות בלתי ראויה, אשר יכולה לעלות בקנה אחד עם אותה מסקנה שהוצגה בפרסום. הנתבעים אף ביקשו להביא לעדות מפקדים שפיקדו בקרב, מהם ניתן יהיה ללמוד התנהלות בלתי ראויה של התובע באותו קרב, אלא שבית המשפט לא התיר העדתם אותם עדים, לאחר שלעצם שאלת החבות, נקבע, כי עיקר המחלוקת היא בשאלה האם וועדת אגרנט דנה בקרב על הסואץ עם לאו, כאשר ככלל, אין מתפקידו של בית המשפט ליתן פרשנות היסטורית לקרבות העבר.
די אם אצטט מדברי ב"כ הנתבעים בישית יום 11.7.11 על מנת ללמוד על עמדתם הנחרצת של הנתבעים בהליך:
"לגופו של עניין אנו טוענים כי הוא כן הפקיר פצועים והוא לא קיבל
כל פיקוד אופרטיבי מבצעי לאחר מלחמת יום כיפור. אחד מהרמטכ"לים
שנתן לו את תעודת ההערכה זה מי שביקר אותו בדו"ח מחלקת ההיסטוריה."
26.אופן ניהול ההליך על ידי הנתבעים אף מצביע על כך שכוונתם של הנתבעים לסיים את ההליך בדרך של התנצלות היא כוונה מהפה אל החוץ.
נתבע אשר מתנצל על פרסום שאין חולק לגביו, כי הוא שגוי, אינו הנתבע, אשר בלהט נובר בספרי ההיסטוריה ומציג לעיני בית המשפט מתוך הספרות, אזכורים רבים של אותו קרב, הכוללים את הביקורת על הקרב. הנתבעים בפרשנות אותן ראיות, ביקשו ליתן פרשנות שלילית להתנהגותו של התובע באותו קרב, אשר התעקש על חילוץ הכוחות בכוחות עצמם, ללא צורך להמתין לחילוץ אשר יגיע רק למחרת ויותיר את הכוחות בשטח בסיכון, התנהלות, שגם אם יש בצידה ביקורת, בוודאי אינה יכולה להתעלם מכך שכוונתו של התובע היתה שלא להותיר את הכוחות, הכוללים גם פצועים, עוד לילה אחד בשטח האויב, כאשר בסופו של דבר, התעקשותו של התובע (שבשרשרת הפיקודית לא היה זה שקיבל את ההחלטות, בסופו של דבר) הביאה לכך שכל הכוחות יצאו משטח האויב ללא כל פגע נוסף. לדידי מכל מקום, בוודאי שלא ניתן לכנות את אותה התנהלות של התובע באותו קרב כהפקרת פצועים בשטח, כאשר גם בכל אותה ביקורת שניתנה לקרב, לא היתה כל טענה באשר להפקרתם של פצועים מצד התובע.
27.גם לאחר שהובררה שאלת החבות, לא שקטו הנתבעים וביקשו להביא ראיות לעניין 'שמו הטוב' של התובע.
הנתבעים הביאו שני בעלי תפקידים בעיריית אשקלון, בתקופה בה כיהן התובע כמנהל החברה לחינוך תרבות וספורט, את ראש העיר באותה תקופה ואת מבקר העיריה, אשר מצא התנהלות לא תקינה בחברה אותה ניהל התובע. מתוך עדויותיהם של העדים, ביקשו הנתבעים ללמוד, כי התובע פוטר מתפקידו, עקב התנהלות כושלת, אלא שהעדים לא העידו בהתאם לסברתם של הנתבעים, הן בנוגע לסיבת פיטוריו של התובע, שהיתה לפי טענת ראש העיר בעיקר בשל גילו של התובע שלא אפשר המשך העסקתו והן באשר לאותם כשלים שהתגלו בניהול, כשלים שתוכנים לא הוצג ולא הוכח, כי מדובר בכשלים שיש בהם כדי להביא למסקנה, בדבר פגיעה בטוהר המידות של התובע, כשמבקר העיריה אף ציין בעדותו, כי גם בתקופה בה ביקר את התנהלות החברה שבראשה עמד התובע, עמדה מחלוקת עניינית בינו ובין התובע באשר לאופן שבו יש להתייחס לאותם כשלים בניהול, כשהתובע סבר כי מדובר בהתנהלות תקינה.
28.הנתבעים עמדו על עדותו של מר ינוב, שהוא איש מבוגר, אשר העיד כבר לשאלת החבות. גם כאשר בית המשפט ביקש, כי לאור גילו של מר ינוב יעשה עמו בירור באשר לאי התייצבות לדיון, זאת טרם הוצאת צו הבאה, לא נעשה בירור כאמור ומר ינוב הובא במסגרת צו הבאה.
במסגרת אותו דיון בצו הבאה, ציין מר ינוב, כי אין לו כל כוונה להעיד רע על אדם כלשהו, כפי שלא עשה כל חייו, ואף ביקש, לאור נסיבותיו האישיות, שלא להעיד, ולמרות זאת, הנתבעים עמדו על העדתו ואף ביקשו לדחות את הדיון פעם נוספת על מנת שמר ינוב יתייצב לעדות.
29.הנתבעים העידו את מר דן בן אריה אשר יעיד על שמו הרע של התובע.
העד העיד בישיבה נדחית, לאחר שלא יכול היה להגיע לישיבת ההוכחות הראשונה ולאחר שהתובע אף הסכים, כי עדותו של העד תיחסך ויוצגו מסמכים שעליהם נסמכת עדותו של אותו עד.
מדובר באדם, אשר על פניו, נוטר טינה לתובע בשל התנהלות שהיתה בעמותת יד לשריון, כאשר אדם אחר עמד בראשה ורכש מהתובע, כאדם פרטי, חולצות לעמותה, על פי הטענה ללא מכרז.
בעקבות אותו אירוע, הועלו טענות באשר לחלקו של העד באותה רכישה, כאשר העד ביקש לחקור את העניין (כשמושא החקירה אינו התובע, אשר כאמור, התקשר בהתקשרות עסקית כאדם פרטי עם העמותה, אלא מי שעמד בראשה) והעניין לא נבדק עד תום.
מאז, ניסה העד, לעורר בציבור את מסקנותיו באשר לשמו הטוב של התובע, כך למשל, כאשר התובע, בעת שכיהן כחבר מועצת עיר, ביקש למנוע התנהלות ללא מכרז, פרסם העד בעיתונות הכתובה כתבה בה הוא טוען, כי התובע דורש אך אינו מקיים, בשל אותה מכירת חולצות בעבר.
עוד בשל אותה טינה, בחר העד האמור, במכוון, שלא לסייע לפעילות עמותת יד לשריון בעת שהתובע עמד בראשה.
עדותו זו של העד, הינה לטעמי, העלאת טענות אישיות של העד כלפי התובע, ייתכן, בשל העובדה שהעד נפגע באופן אישי בשל אותם אירועים, אך בוודאי אינה מהווה אינדיקציה לכך שמדובר במי ששמו הטוב מפוקפק ואין בה כדי לפגוע בפעילות הציבורית רבת השנים של התובע, גם לאחר שחרורו מצה"ל ויש בה לכל היותר כדי ללמד על כך שהתובע, ככל האדם, צובר לו יריבים אלו ואחרים, אשר אצל חלקם הסכסוך נשכח ואילו אצל חלקם הסכסוך ככל הנראה לעולם לא ישכח.
30.עוד העידו הנתבעים, כבר בשלב החבות, את אמה של הנתבעת 2, שהיתה שותפה של אשת התובע בעסק מסויים, כאשר אמה של הנתבעת 2 טענה, כי בעת אותה שותפות, האדיר התובע במסגרת תביעת ביטוח את נזקי השותפות, פעולה שהעדה הסכימה לה ושאף לא פגעה באותה חברות, אשר קרסה בשלב מאוחר יותר.
31.לנתבע עומדת האפשרות להעיד על שמו הטוב של מי שתובע פיצוי בגין לשון הרע. ואולם, בהליך שלפניי, התרשמתי, כי הנתבעים ביקשו לדלות כל בדל של מידע שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, על מנת לטעת בליבו של בית המשפט את התחושה כי מדובר באדם שאינו נקי כפיים וכי התנהלות כוחנית או התנהלות שאינה ראויה הפכה לשמו השני.
הנתבעים לא ראיינו עובר לעדותם של ראש העיר ומבקר העיריה את העדים, אלא זכרו, כי הוצא דו"ח שלילי בנוגע לתובע על ידי המבקר וכי התובע פוטר מעבודתו, וסברו כי די בכך על מנת להניח, כי מדובר היה בהתנהלות בלתי ראויה של התובע, שיש בה כדי להעיד על שמו הרע של התובע.
גם ככל שהדבר נוגע לעדותו של מר בן אריה, הרי שכל אותן טענות שהעד העלה, הן הטענות שעלו מתוך מסמכים שהעד צירף ושהוצגו לעיני בית המשפט עובר לעדות, אך הנתבעים התעקשו על כך שהעד יעיד, ותיקבע ישיבת הוכחות נוספת לשם כך, דבר שהביא להתארכות ההליך, הליך שהתארך ממילא.
32.התנהלותם זו של הנתבעים, אשר במסגרת ההליך המשפטי מוסיפים לחפש הכיצד ניתן להפחית ממעמדו ומשמו של התובע, אף היא מהווה שיקול בפסיקת הפיצויים, שכן בהתנהלותם זו הביעו הנתבעים למעשה את דעתם, כי אין להם כל כוונה לחזור מאותו פרסום, כשלמעשה בעצם כוונתם להביא ראיות באשר לשמו הרע של התובע, כוונה שלא צלחה, הביאו להאדרת הנזק והפגיעה בשמו הטוב של התובע, אשר בהכרח, תוך כדי ניהול ההליך, נאלץ לשמוע ראיות שכל כוונתם להצביע על שמו הרע.
התובע, כמי שבחר לנהל הליך הנוגע לשמו הטוב, לוקח על עצמו את הסיכון של חשיפת פרטים אישיים לגביו שיש בהם כדי להעיד על שמו, אך מנגד, גם הנתבע המבקש להביא ראיות באשר לשמו הרע של התובע לוקח על עצמו את אותו סיכון ושעה שמטרתו לא הושגה, בית המשפט אינו יכול להתעלם מעצם ההשפלה אותה נאלץ לספוג בהליך, תובע, שבא להגן על שמו הטוב.
33.לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 13,000 ₪.
סכום זה ישא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה ואילך.
33.אשר להוצאות, בתיק דנן התקיימו תשע ישיבות, מתוכן חמש ישיבות הוכחות, הוגשו סיכומים בכתב בשאלת החבות וסיכומים בעל פה בשאלת הנזק. הנתבעים ביקשו להעיד עדים, שעדותם יכולה היתה להתייתר וגם את ההליך כולו היה ניתן לנהל ביעילות רבה יותר לא לא התעקשו הנתבעים לנהל את ההליך במישור העובדתי באשר לחבות לאחר שהוברר, כי וועדת אגרנט לא דנה בעניינו של התובע.
היקפו של התיק אינו גדול, אך ניהולו היה כרוך בעלויות גבוהות, שלא עלו בקנה אחד עם היקף התיק וזאת הגם שהתובע ניסה לייעל את ההליך ואף לחסוך בשמיעת ראיות לעניין הנזק.
אשר כל כן, ולאחר שבמסגרת ההחלטה בדבר החבות פסקתי הוצאות חלקיות, מצאתי מקום להוסיף ולפסוק לתובע הוצאות נוספות בשיעור של 12,000 ₪.
ניתן היום, ג' אייר תשע"ה, 22 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
