ת"א 11302-10-14 מקור השפע - זכרון משה בע"מ ואח' נ' פימב אינטרנשיונל בע"מ ואח'

נתבעים 1-2 שכרו נכס מאת "הקדש אגודת אחים אנשי אמריקה" (להלן: ההקדש) והפעילו בו מרכול. בתחילת שנת 2009 השכירה נתבעת 1 את המרכול בשכירות משנה לתובעת 1, שאף היא הפעילה בו מרכול. בשלב מסוים הפך תובע 2 להיות בעל השליטה בתובעת 1 ומנהלה, וכעבור למעלה משנה הוא כרת עם אחר "הסכם למכירת עסק". שרשרת התקשרויות זו הניבה את התביעות ההדדיות שלפניי.

במסגרת התביעה העיקרית טענו התובעים כי נתבעים 1-2 הציגו לפניהם מצג כאילו נציג מוסמך של ההקדש חתם על הסכם השכרת המשנה לתובעת 1 והביע את הסכמתו לו, אולם מדובר היה במצג שווא. התובעים טוענים כי ההתנהלות גרמה להם נזק, שכן במסגרת הליכי בוררות בינם לבין מי שרכש מהם את המרכול נפסק כי הסכמתו של ההקדש לא ניתנה, וכי בגין כך תופחת התמורה שהיה אמור אותו רוכש לשלם להם בסכום של למעלה מ-411,000 ₪. עוד עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בסך נוסף של 31,209 ₪, שגם אותו חויבו לשלם לרוכש מכוח פסק הבוררות; בפיצוי מוסכם מכוח הסכם שכירות המשנה, בסך של 7,280 ₪; וכן בפיצוי עבור אובדן רווחים בסך של 100,000 ₪. התביעה העיקרית הועמדה, אפוא, כולה, על סך של 465,668 ₪ (תוך שבכתב התביעה צוין כי לסכום זה יש להוסיף מס ערך מוסף).

יצוין כי במקור הוגשה התביעה העיקרית גם נגד שני נתבעים נוספים: נתבעת 3, שנטען כי היא בעלת הזכויות בנכס, ונתבע 4, שנטען כי הוא היה זה שאישר בחתימתו את חתימת נציג ההקדש על הסכם שכירות המשנה. לבקשת התובעים נמחקה התביעה נגד נתבעת 3 (פסק דין מיום 24.2.15), ואילו לגבי נתבע 4 הגיעו הצדדים להסכמה כי התביעה נגדו תימחק (הסכמה והחלטה מיום 28.12.15).

נתבעים 1-2 מצדם, העלו שורה של טענות נגד התביעה, ובין היתר טענו כי ההקדש אכן נתן את הסכמתו להסכם שכירות המשנה בעל פה, כעולה גם מכך שלא הייתה כל מחאה בנוגע להחזקת הנכס הן על ידי התובעים והן על ידי מי שרכש מהם את העסק בשנים שלאחר מכן. עוד טענו נתבעים 1-2 כי הם מעולם לא הציגו בפני התובעים מצג בדבר חתימתו של נציג ההקדש על הסכם שכירות המשנה. בנוסף טענו נתבעים 1-2 כי ממילא על פי תנאי הנספח להסכם שכירות המשנה לא היו התובעים רשאים להשכיר את הנכס לאחר, ועל כן נזקים שנגרמו להם בגין העסקה בינם לבין הרוכש רובצים לפתחם בלבד.

במקביל לכתב ההגנה הגישו נתבעים 1-2 תביעה שכנגד נגד תובעת 1, בסך של 69,654 ₪, בגין חובות דמי שכירות וכן חיובי מים וארנונה שלטענתם נותרה תובעת 1 חייבת להם. תובעת 1 טענה כי היא זו שנשאה בכל חובות הארנונה והמים עבור התקופה שבה החזיקה בנכס, והכחישה כי נותרו לה חובות דמי שכירות שלא שולמו. בסיכומיה טענה תובעת 1 כי החיובים הם עבור תקופה שבה היא עצמה כבר לא החזיקה בנכס.

במסגרת הדיון מיום 28.12.15 השיב נתבע 2 לשאלות בית המשפט, ובהמשך הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, בין היתר, התביעה העיקרית תועמד על סך של 350,000 ₪, ופסק הדין הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד יינתן בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. עוד הוסכם כי פסק הדין יינתן לאחר שההליכים המקדמיים יושלמו; יתקיים דיון שבמסגרתו ישיב גם תובע 2 לשאלות בית המשפט ותיערכנה חקירות נגדיות קצרות של תובע 2 ושל נתבע 2; וכן יוגשו סיכומים קצרים בכתב. בהמשך שונתה מעט ההסכמה, באופן שכל צד הגיש מסמכים מטעמו, ובדיון העידו לא רק תובע 2 ונתבע 2 אלא גם שני עדים נוספים, אחד מטעמו של כל צד. הצדדים הגישו את סיכומיהם והתייחסו לשאלות שעל הפרק וכן לעדויות שנשמעו. הגיעה אפוא העת ליתן פסק דין בהליך.

נוכח מכלול הנסיבות, כפי שעלו מכתבי בי הדין וצרופותיהם, מהעדויות שנשמעו וכן מהסיכומים שהוגשו, ובהתחשב גם בשיקולי פשרה וצדק כפי שהסמיכוני הצדדים לעשות, אני מורה על דחיית שתי התביעות, הדדית. בהתחשב בפער בין סכומי התביעות, כמו גם במתכונת ההכרעה בהליך, ישלמו התובעים לנתבעים הוצאות משפט בסך של 1,600 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,500 ₪.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ו, 08 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.