ביטון ואח' נ' רוזנברג

לפני תביעה כספית, ע"ס 389,250 ₪, אשר בבסיסה טענת התובעים, שהנתבע התקשר עימם בהסכם מכר מקרקעין, לאחר שניהל עימם מו"מ בחוסר תום לב, תוך הצגת מצגי שווא, בתרמית ובהטעיה, ובהמשך אף הפר את ההסכם עימם. לטענת התובעים, בעשותו כאמור, גרם להם הנתבע נזקים וכן התעשר שלא כדין על חשבונם.

התנהלות דיונית:

לאחר שהוגשה התביעה, ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אשר בוטל, בחלוף כשנה, לבקשת הנתבע בהתאם להחלטת כב' הרשם הבכיר (בדימוס) אייל דוד.

בתיק התקיימו ארבעה קדמי משפט; במסגרת קדם המשפט הראשון ניתנה לתובעים אפשרות לתקן את כתב התביעה. כתב התביעה תוקן ולאחר מכן הוגש גם כתב הגנה מתוקן. במסגרת קדמי המשפט, נעשו ע"י בית המשפט מספר ניסיונות להביא את הצדדים לידי הבנה דיונית ולפשרה שתביא לסיומו של ההליך, אך ניסיונות אלו לא צלחו, והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

במסגרת הליך ההוכחות נשמעו עדויותיהם של שני התובעים והמצהירים מטעמם – מר אליהו צנעני וגב' ישראל שושטרי. תצהירו של מר יעקב ביטון, שצורף לראיות התובעים, נמחק במסגרת דיון ההוכחות, בהעדר התנגדות ב"כ התובעים, לאחר שהעד מסר לבית המשפט כי החתימה המופיעה על התצהיר שהוגש לבית המשפט אינה חתימתו. כמו כן, העידה מטעם התובעים, בהעדר תצהיר, עוה"ד אומי אודאל. במסגרת פרשת ההגנה, העיד הנתבע בעצמו.

רקע עובדתי:

בקיץ 2015, תלה הנתבע שלט "למכירה" בחלון ביתו, ברח' חס"מ 14 ברחובות. המדובר בנכס הידוע כגוש 3698, חלקה 351, שהזכויות בו, במועדים הרלוונטיים, היו רשומות על שם התובע ועל שם רעייתו דאז, גב' רוזנברג יוליה יהודית, בחלקים שווים.

מר אליהו צנעני, שעסק בשעתו בתיווך מקרקעין, הבחין באותו שלט, פנה אל הנתבע ועניין אותו בקונים פוטנציאליים, הם התובעים.

בהמשך לאמור, הגיעו התובעים אל ביתו של הנתבע, בין פעמיים לשלוש פעמים, מלווים בבני משפחה.

ביום 04.08.15, בתום פגישה בה נכחו התובעים, אביו של התובע, אמה של התובעת, הנתבע ומר צנעני, נחתם על יד הצדדים מסמך בכתב יד, שזו לשונו:

"בס"ד יום שלישי4.8.15

זכרון דברים

היום בשעה 13:15 סוכם בין שני הצדדים שמשפחת ביטון יחיאל חי ת.ז ... ורעייתו מיכל ת.ז... מעוניינת לרכוש קוטג' הנמצא ברחוב חס"מ 14 ברחובות וסוכם בין הצדדים סכום קניה של 1,920,000 ₪. פרטי המוכר נדב רוזנברג..." (להלן: "זכרון הדברים").

בתחתית מסמך זכרון הדברים חתמו התובעים והנתבע.

ביום 16.08.15, נתן הנתבע ייפוי כוח לתובע, לעיין בתיק הנכס בעיריית רחובות.

אין חולק, כי בהמשך לחתימת זכרון הדברים, פנתה ב"כ התובעים, באמצעות שיחות טלפון והודעות דוא"ל אל ב"כ הנתבע, במטרה לקדם עריכת חוזה מכר מקרקעין. עוד אין חולק, שבסופו של דבר לא נחתם הסכם מכר מקרקעין בין התובעים לנתבע.

הוכח, כי בשעה שבה התנהל המו"מ ונחתם זכרון הדברים, היה תלוי ועומד הליך גירושין בין הנתבע לבין רעייתו דאז (להלן: "האישה"), בבית הדין הרבני האזורי באשקלון (תיק מס' 833474/11). כן הוכח, כי יום למחרת החתימה על זכרון הדברים, ביום 05.08.15, הגיש הנתבע באמצעות באת כוחו, בקשה במסגרת אותו הליך שיפוטי ממנה עולה, כי ביה"ד הרבני הורה בהחלטה מחודש מרץ 2015, שהאישה תוכל לרכוש את חלקו של הנתבע בנכס המקרקעין ברח' חס"מ 14 ברחובות וכי לצורך כך עליה להפקיד בתוך 30 ימים 400 אלש"ח ע"ח התמורה. עוד עולה, כי לטענת הנתבע באותה בקשה, האישה לא שילמה את הסכום האמור. במסגרת אותה בקשה, עדכן הנתבע את ביה"ד הרבני בדבר הצעת הרכישה של התובעים, ע"ס 1,920,000 ₪ ועתר כי בית הדין יאפשר מכירת הדירה לצד ג' חלף מכירתה לאישה ו"לחייב את המשיבה לשתף פעולה ולחתום על הסכם למכירת הדירה לצד שלישי, כאשר הסכם הרכישה יועבר לאישור ביה"ד ...".

הוכח, כי בהמשך לבקשה האמורה, ניתנה ביום 06.08.23 החלטת בית הדין הרבני, ממנה עולה כי ההחלטה לפיה תוכל האישה לרכוש את זכויות הנתבע בנכס ניתנה כבר ביום 22.03.15 ובהסכמת הנתבע. במסגרת החלטה זו נקבע כי "לאחר העיון מוחלט כי על האשה לשלם לידי הבעל סך של 750,000 ₪ לעת עתה ולכל הפחות, זאת תוך 60 יום. ביום קבלת הסכום הנ"ל הבעל ימסור את הדירה לאישה".

הוכח, כי בקשתו של הנתבע לעיון מחדש בהחלטה האמורה, שהוגשה ביום 17.08.15 נדחתה, בהתאם להחלטה מיום 01.09.15. הוכח, כי בהתאם להחלטה מיום 20.10.15, שב והאריך בית הדין הרבני, ב – 30 יום נוספים, את המועד בו נדרשה האישה להפקיד את כספי התמורה. לבסוף, ביום 06.05.16, ניתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול במסגרת ערעור שהגיש הנתבע על החלטות בית הדין הרבני האזורי, לפיה מאחר ובחלוף למעלה משנה האישה לא עמדה בתנאי התשלום שקצב ביה"ד הרבני האזורי ולא הגיבה להחלטותיו, וכן הואיל וערך הנכס עלה בינתיים והבעל (התובע שלפנינו) הציג זכרון דברים עם צד שלישי שמוכן לשלם מחיר גבוה יותר, על ביה"ד הרבני להוציא את הדירה למכירה בתנאי שוק חופשי למרבה במחיר.

אין חולק, כי ביום 03.05.16, לצרכי הערעור ובטרם מתן ההחלטה האמורה, החתימה ב"כ הנתבע את התובעת על מסמך לפיו התובעים "ממתינים להתקשר בהסכם לרכישת הבית...ממשפחת רוזנברג במחיר של 1,920,000 ₪".

אין חולק, כי בהמשך להחלטת בית הדין הרבני הגדול, הוצא הנכס למכירה בתנאי שוק חופשי ונמכר לצד ג', שאינו התובעים, בעבור סך של 2,200,000 ₪.

טענות הצדדים:

לטענת התובעים, זיכרון דברים מהווה מסמך משפטי מחייב.

עוד לטענתם, הנתבע פעל בחוסר תום לב במו"מ ותוך הצגת מצג שווא, עת לא סיפר להם כי הנכס בבעלות משותפת שלו ושל רעייתו, כי מתנהלים ביניהם הליכי גירושין וכי לפיכך נדרש אישור בית הדין הרבני לביצוע עסק המכר.

זאת ועוד, טוענים התובעים כי במעמד חתימת זכרון הדברים, דובר בין הצדדים על השלמת עסקת המכר בתוך פרק זמן של ארבעה חודשים לערך, וחרף האמור הנתבע ובאת כוחו דחו את התובעים ובאת כוחם, בלך ושוב, למשך תקופה ארוכה ביותר. לטענת התובעים רק בחודש מאי 2016, כאשר ביקשה מהם ב"כ הנתבע לחתום על מסמך לפיו הם מצהירים כי הם עודם מעוניינים ברכישת הנכס, לצורך הצגתו לפני בית הדין רבני – רק אז ולא לפני כן, התברר להם לתדהמתם הרבה, כי הנתבע אינו הבעלים היחידי וכי נדרש אישור בית הדין לביצוע העסקה.

לטענת התובעים, הנתבע התנהל בחוסר תום לב, ותוך תרמית והטעייה התקשר עימם בהסכם מחייב, אותו הפר לאחר מכן.

בעשותו כאמור, טוענים התובעים, גרם להם הנתבע נזקים עקיפים, בשיעור של 49,250 ₪. כן, נטען כי הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונם של התובעים, בסך של 350,000 ₪, שהוא – לטענתם - סך ההפרש שבין סכום התמורה שסוכם בין הצדדים לבין שווי נכס המקרקעין ביום המכירה בפועל. לעניין זה, צירפו התובעים חוות דעת שמאי מטעמם.

מנגד, טוען הנתבע כי זכרון דברים נעדר כל תוקף משפטי מחייב, מאחר ואינו מקיים את דרישות גמירות הדעת והמסוימות, אלא מהווה הצעה להתקשרות, הצהרת כוונות ותו לא. לטענת הנתבע, התנהלות התובעים לאחר החתימה על המסמך מלמדת על כך שגם הם עצמם לא סברו שמדובר בהסכם בעל תוקף מחייב.

כן, לטענת הנתבע יידע את התובעים ביחס להתנהלותו של ההליך בבית הדין הרבני כבר מלכתחילה ובטרם חתימתם על זכרון הדברים, וכי בכל מקרה לתובעים הייתה ידיעה על מצבו המשפחתי בהיותם חלק מקהילה חרדית סגורה, או למצער יכולת לדעת על כך שלנכס בעלים נוספים מתוך עיון בתיק הנכס בעירייה.

זאת ועוד, טוען הנתבע כי אף שחפץ בהשלמת עסקת המכר עם התובעים, ואף קידם זאת בהגשת בקשות מתאימות לבית הדין הרבני, למעשה לא הייתה לו כל שליטה על החלטותיו של בית הדין. בסופו של דבר, נקבע בהתאם להחלטות שיפוטיות שהנכס ימכר בתנאי שוק חופשי, למרבה במחיר, והתובעים סירבו לשלם מעבר לסכום שניתן בהצעתם המקורית.

בנוסף, מכחיש הנתבע את הנזקים הנטענים ע"י התובעים.

דיון והכרעה:

שאלת תוקפו של זכרון הדברים:

השאלה הראשונה בה עלינו לדון היא, האם יש לראות בזיכרון הדברים הסכם מחייב.

בנסיבות מסוימות זיכרון הדברים הוא "חומר גולמי" בלבד, חלק ממשא ומתן, שלב אחד לקראת חוזה מחייב; בנסיבות אחרות זיכרון-הדברים הוא הסכם גמור ומוחלט. על מנת שזיכרון הדברים יהיה מחייב וסופי, עליו למלא את דרישותחוק החוזים(חלק כללי), תשל"ג 1973, היינו קיום יסודות של גמירות דעת ומסוימות, וכאשר מדובר במקרקעין, עליו לעמוד גם בדרישת הכתבשבסעיף 8לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 (דרישה המתקיימת בענייננו).

לעניין זה, ראוי להפנות לפסק הדין שניתן ב - עא 158/77‏‏ חוה רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק)‏ (פ''ד לג(2) 283). לאור חשיבותם של הדברים, אביא אותם להלן בהרחבה:

"עקרונית ניתן להשקיף על זכרון דברים משתי נקודות מבט: בהתאם לנקודת המבט האחת, עריכת זכרון הדברים היא שלב אחד מבין שלבי המשא והמתן... באה אלא כדי להעלות על הכתב את שהצדדים כבר הסכימו ביניהם, מתוך הבנה כי הסכמה זו אין בה גמירת הדעת הסופית לשכלולו של המשא והמתן בין הצדדים... (ראה ע"א 407/66בלומה הולצמן (רייך) נ' שלמה איגר, פ"ד כא(1) 288, 294);ע"א 202/67 בלוטמן נ' אשכנזי, פ"ד כא(2) 699). בהתאם לנקודת המבט האחרת, הצדדים באו לכדי הסכם ביניהם, תוך שהם סיימו את המשא והמתן ביניהם עם עריכת זכרון הדברים. עם זאת הם מבקשים לא להסתפק בהסכם זה, אלא הם מבקשים לתת לו חותם פורמלי ופרופסיונלי. זכרון הדברים מהווה, לפי נקודת מבט זו, "הסכם גמור ומוחלט" היוצר את הקשר המשפטי בין הצדדים וזאת אף אם החוזה הפורמלי לא יצא אל הפועל (ע"א 305/63 פרידלבסקי נ' הלר, פ"ד יח(1) 98;ע"א 868/75 לנדמן נ' קפלן, פ"ד לב(1) 146).

...

המבחן הראשון לתוקפו המשפטי של זכרון הדברים הוא בכוונתם של הצדדים (ע"א 407/66, עמ' 294). על כוונה זו יש ללמוד, על-פי אמות המידה של האדם הסביר, מהתנהגותם של הצדדים לפני, בשעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים ומתוכן זכרון הדברים עצמו (ע"א 694/69 מגידו נ' "דיור חן", פ"ד כד(2) 6, 9).

...

המבחן השני לתקפו המשפטי של זכרון הדברים הוא בקיום הסכמה בגופו של זכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. זהו תנאי נפרד ועצמאי. אפילו מגלה מכלול העובדות של המקרה כוונה ליצור קשר משפטי מחייב עם החתימה על זכרון הדברים, אין בכוונה זו כדי ליצור את הקשר המצופה, אם הצדדים לא נתנו ביטוי בזכרון הדברים לפרטים החיוניים והמהותיים של העסקה... (דברי השופט עציוני בע"א 153/74 אברהם נ' חבזה, פ"ד כט(1) 737, 741). בהתאם למבחן שני זה, בהעדר הסכם בזכרון הדברים עצמו של התנאים המהותיים של העסקה לא נוצר קשר משפטי מחייב, שכן ההסכם אליו הגיעו הצדדים נעדר אותה מידת ודאות מינימלית הדרושה לקיומו של חוזה בר ביצוע (ע"א 651/72 פסטרנק נ' חברת יוסף לוי פתח-תקווה בע"מ, פ"ד כח(1) 617)... במכירת מקרקעין טבעי הוא כי תנאים מהותיים אלה יכללו את הצדדים להתקשרות, תיאור הנכס הנמכר, המחיר ומועדי התשלום והמסירה (ע"א 471/76). דרישה זו רוככה במשך הזמן, והכלל עתה הוא, כי במקום שהמבחן הראשון מתקיים, דהיינו, קיימת כוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב ... אין זה הכרחי כי כל היסודות המהותיים והחיוניים יהיו כתובים בגוף זכרון הדברים, ופרטים חיוניים חסרים הניתנים להשלמה על-ידי החוק מצטרפים ליסודות החיוניים הנזכרים בגוף המסמך והמהווים יחדיו את היסודות החיוניים על-פיהם נקבע תוקפו של זכרון הדברים (ע"א 602/72;ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 293;ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל1) 800, 803;ע"א 18/77 בית חלקה 731, גוש 666 בע"מ נ' מיכקשווילי, פ"ד לב(2) 57)".

בהפעילנו מבחנים אלה על נסיבות המקרה שלפנינו, עולה מסקנה כי זכרון הדברים שערכו הצדדים, ביום 04.08.15, אינו מהווה הסכם מכר מקרקעין מחייב;

באשר למבחן הראשון, הרי בחינה אובייקטיבית של התנהלות התובעים עצמם בשעת החתימה על זכרון הדברים ולאחריה, מעלה כי לא ראו בו כמסמך סופי ומחייב ולפיכך לא התקיימה בהם גמירות דעת הנדרשת;

ראשית - אמנם, כפי שעולה מן הראיות, בתום המפגש מיום 04.08.15 לחצו הצדדים ידיים ואף הרימו כוסית לחיים, אך מנגד התובעים לא שילמו ולו שקל בודד כדמי רצינות ע"ח התמורה. עסקינן, לדידי באינדיקציה משמעותית לכך שהצדדים ראו עצמם כמי שעודם מצויים בהליך של מו"מ.

שנית, עת שניסחו את זכרון הדברים ועפ"י הנוסח המוסכם לא הצהירו הצדדים הצהרה לפי סוכם שהנתבע ימכור לתובעים את הזכויות בנכס. הצהרתם היחידה והמוסכמת היא שהתובעים מעוניינים ברכישת הנכס בסך של 1,920,000 ₪. מהצהרה זו קשה מאוד ללמוד על גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מכר.

שלישית, התובעים חתמו על זכרון הדברים, בשעה שגם עפ"י גרסתם נדרשו הם לבדוק פרטים מהותיים ביחס לנכס, כמו האפשרות התכנונית להוסיף לו שני חדרים (ר' עדותו של התובע). מייפוי הכח שניתן לתובעים לעיין בתיק הנכס בעירייה ניתן ללמוד כי התובעים פעלו בעניין זה רק בחלוף שבועיים ממועד חתימת זכרון הדברים. עוד עולה מעדות התובע, כי מעולם לא הוציא אישור זכויות של הנכס (עמ' 39, ש' 23 – 24)

רביעית, רק לאחר חתימה על זכרון הדברים, בחלוף מספר שבועות, הביאו התובעים איש מקצוע מטעמם בכדי לברר קיומם של ליקויים בנכס.

חמישית, התנהלותם של התובעים מול באת כוחם ובאמצעותה מלמדת שגם הם לא ראו בזכרון הדברים כמסמך מחייב – מעדותה של עוה"ד אומי עולה, כי לאחר החתימה על זכרון הדברים פנו אליה התובעים, על מנת שתפעל עבורם לחתימה על הסכם מכר והעבירו לה את מסמך זכרון הדברים. כאשר נשאלה עוה"ד אומי, מדוע לא דיווחה על העסקה לרשויות המס, השיבה בעצמה שלא ראתה בו כהסכם באומרה "זכרון דברים הוא צריך שיהיה, שיהיה בו פרטים ממצים כדי שהוא יהיה, פריסת תשלומים והכל" (עמ' 56, ש' 9 – 10). עולה, כי ב"כ התובעים בעצמה אמנם פנתה מספר פעמים טלפונית ובאמצעות דוא"ל לב"כ הנתבע, אך מעולם לא העבירה עבור התובעים וביוזמתם טיוטת הסכם מכר, בטענה שהנוהג הוא שהמוכר מעביר טיוטה ראשונה (עמ' 54, ש' 24 – 25). כמו כן, עפ"י עדותה של עורכת הדין, התובעים כפי הנראה לא שילמו לא שכ"ט בגין הטיפול בעריכת הסכם מכר. בדוא"ל הראשון שנשלח ע"י עוה"ד אומי לב"כ הנתבע, נכתב "טרם קיבלתי כל התייחסות ואין התקדמות במו"מ עד עתה" (ההדגשה שלי). לאחר פנייה זו, נשלחו עוד שני מיילים ע"י ב"כ התובעים לב"כ הנתבע ולאחר מכן, השיבה עוה"ד אומי את הטיפול והמעקב לתובע, זאת לפי עדותה.

ביחס להתנהלות הנתבע, הרי בנסיבות העניין כפי שהוכחו וודאי לא ניתן לקבוע גמירות דעת מבחינתו להתקשר בהסכם, שכן היה ברור וידוע לו כי כל הצעה שיקבל לרכישת הבית דורשת את אישור בית הדין הרבני.

מן האמור לעיל, עולה כי במבחן האדם הסביר לא ניתן לקבל את טענת התובעים, שזכרון הדברים בינם לבין הנתבע נחתם לאחר שגמרו בדעת להתקשר בהסכם מכר מקרקעין מחייב. כל שניתן ללמוד מהתנהלותם, כי החליטו להעלות על הכתב את שכבר הסכימו ביניהם (היינו, רצונם של התובעים לרכוש את הנכס, בעבור 1,920,000 ₪), זאת מתוך הבנה כי הסכמה זו אין בה גמירת הדעת הסופית לשכלולו של הסכם בין הצדדים, אלא שלב אחד במו"מ בין הצדדים לקראתו, בלבד.

די באמור, בכדי לקבוע שלא נתקיימו בזכרון הדברים היסודות הנדרשים בו בכדי לראות בו הסכם מחייב. אך לא נעשה מלאכתנו קלה ונדון גם במבחן השני, שעניינו בשאלת המסויימות, שמעלה מסקנה דומה; זכרון הדברים בענייננו נעדר פרטים מהותיים וחיוניים. כל שמציין זכרון הדברים הוא את התאריך בו נערך, את שמות התובעים והנתבע, את הכתובת בה מצוי הנכס ואת סכום התמורה שהוסכם בין הצדדים. המסמך אינו מציין את פרטיו המדויקים של הנכס (גוש, חלקה), אינו מציין מהם תנאי התשלום, מהו מועד השלמת החתימה על הסכם המכר, מהו מועד מסירת החזקה המוסכם, ואינו קובע פיצוי מוסכם במקרה של ביטול. זכרון הדברים אף אינו מציין את שמם של כל בעלי הזכויות בנכס, משמע רעייתו דאז של הנתבע, אך זאת כתוצאה מהתנהלותו של הנתבע ולעניין זה נידרש בהמשך.

נראה, כי התובע בעדותו הסכים לכך שזכרון הדברים חסר פרטים מהותיים (ר' עמ' 18, ש' 32), וכך גם עוה"ד אומי שהעידה מטעמו, כפי שהובא לעיל (עמ' 56, ש' 9 – 10).

נציין, כי התובעים טענו במסגרת תצהירם, כי דובר בין הצדדים בעל פה, על פרק זמן של 4 חודשים עד להשלמת העסקה, אך יש קושי רב לקבל טענה זו, מבחינה ראייתית; ראשית, מדובר בטענה בעל פה, שאין לה כל ביטוי בכתב במסגרת זכרון הדברים. לו אכן הסכימו הצדדים כאמור, הרי בנקל יכולים היו לציין זאת במסגרת זכרון הדברים ונדמה כי לא בכדי לא עשו כן. הנתבע, מצידו מכחיש טענה זו שבעל פה, ומכאן שמצויים אנו במצב ראייתי של גרסה כנגד גרסה ומאחר שנטל ההוכחה מוטל על התובעים, הרי לא ניתן לקבוע כי עלה בידיהם להוכיחה. שנית, במסגרת עדותו של התובע עלה, כי למעשה אינו עומד מאחורי גרסתו שדובר על פרק זמן ברור של 4 חודשים, נוכח דבריו כי דובר על פרק זמן ארוך בהרבה, עד שנה (עמ' 19). גם מעדות זו עולה חוסר מסוימות של פרטי העסקה. שלישית, מעדות התובעים ומעדותה של גב' שושטרי, אמה של התובעת, עולה כי לא בוצעה על ידי התובעים כל פעולה ממשית כהכנה לסיום העסקה וחתימה על הסכם המכר – לא גובש על ידם ההון הנדרש ולא בוצעו הכנות לכך, התובעים שהינם תושבי חו"ל שנים ארוכות לא ביצעו כל פעולת הכנה לשיבה ארצה ואף קיבלו הצעה לעבור מאיטליה לגרמניה באותה התקופה, ולכן הטענה שדובר בין הצדדים, בעל פה, על סיום העסקה בתוך פרק זמן של 4 חודשים, אינה יכולה להתקבל, שכן מבחינה ראייתית אין לה כל תימוכין.

עוד אציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, נטען על ידו כי הציע לנתבע להוסיף לזכרון הדברים סעיף הקובע פיצוי בשיעור של 10% בגין ביטול ההסכם, אך הנתבע סרב לעשות כן. גרסה זו, נטענה לראשונה בעדותו של התובע, אין לה כל זכר במכתב ההתראה, בכתב התביעה ובתצהירם של התובעים ולפיכך יש לראות בה כגרסה כבושה, שהמשקל הראייתי שניתן לייחס לה הינו נמוך ביותר.

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי בחינה של זכרון הדברים שנחתם ע"י הצדדים ביום 04.08.15 ושל התנהלותם של הצדדים מעלה, כי המסמך נעדר את היסודות שנקבעו בפסיקה ככאלו המלמדים על הסכם מחייב – היינו, גמירות דעת ומסוימות, ומכאן שלא ניתן לראות בו ככזה, אלא כשלב במו"מ שנוהל בין הצדדים ותו לא.

בחינת תום ליבו של הנתבע:

בקביעתי לעיל, אין בכדי לסתום את הגולל על התובענה שלפני, שכן עודנו נדרשים לבחון את שאלת תום ליבו של הנתבע בניהול המו"מ עם התובעים. ככל שנמצא, שפעל בניגוד לחובות תום הלב החלות עליו, נעבור לבחון את הנזקים שנטען כי נגרמו לתובעים בעקבות כך.

כאמור לעיל, מן הראיות עולה ואין חולק, כי בעת שנוהל המו"מ בין הצדדים, היה תלוי ועומד הליך גירושין בבית הדין הרבני האזורי באשקלון, בין הנתבע לבין רעייתו דאז. במסגרת אותו הליך, נידונה גם החלוקה הרכושית בין בני הזוג, לרבות הנכס מושא התביעה שלפניי, וביום חתימת זכרון הדברים עמדה בתוקפה החלטת ביה"ד הרבני, לאפשר לאישה לרכוש מבעלה את חלקו בנכס.

התובעים טענו, לכל אורך הדרך, כי הנתבע לא חשף בפניהם את הדברים האמורים ואף לא את העובדה שמחצית מן הזכויות בנכס כלל אינן בבעלותו אלא בבעלות רעייתו, וכי הדבר נודע להם רק בראשית חודש מאי 2016, אז פנתה אליהם ב"כ הנתבע וביקשה מהם לחתום על מסמך שנדרש הנתבע להציג לפני בית הדין הרבני הגדול במסגרת הערעור שהגיש לפניו. בעשותו כאמור, כך לפי טענת התובעים, פעל הנתבע בחוסר תם לב במו"מ ותוך הצגת מצגי שווא.

סעיף החוק הרלוונטי לבחינת טענה זו הוא סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, הקובע כהאי לישנא: "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

בנושא זה, טען הנתבע במסגרת כתב ההגנה ולאחר מכן בכתב ההגנה המתוקן, כי "הבהיר לתובעים כי הדירה היא בבעלות משותפת בחלקים שווים שלו ושל רעייתו בנפרד ולכן אין הוא יכול להתקשר בהסכם בגפו" (סע' 7 לכתב ההגנה המתוקן) וכן כי "הבהיר כי מכירת הדירה מותנה באישור של בית הדין הרבני" (סע' 5, שם). על גרסה זו חזר הנתבע גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו (סע' 8), ואף הוסיף, כי נאמר על ידו לתובעים כי לטעמו הליך אישור העסקה בבית הדין "הינו פורמאלי ולא יארך זמן רב".

דא עקא, שמעדותו של הנתבע עולה תמונה שונה בתכלית; תחילה לשאלות ב"כ התובעים העיד "(ש) אני ביקשתי שיהיה לנו משהו בכתב כדי שאנחנו נוכל להתקדם. מר ביטון נורא הופתע מזה ושאל "למה, יש בעיה עם זה?", אמרתי שלדעתי אין שום בעיה ואנחנו צריכים לקבל אישור מבית הדין. הוא שאל "למה?", אמרתי "בגלל שבית הדין הוא האחרון בשרשרת כדי לאשר את זה" וככה נולד המסמך הזה, מילה במילה" (עמ' 135, ש' 27 – 31). בהמשך לדברים אלו, נשאל הנתבע, אם הוא אמר לתובעים שהוא מנהל הליך גירושין ולכן השיב "לא, לא אמרתי דבר כזה...אמרתי שיש בית הדין שצריך לאשר את ההסכמה הזאת שאנחנו הגענו, כי הוא האחרון בשרשרת".

מאחר ודבריו אלו של הנתבע לא עלו בקנה אחד, לא עם גרסתו החד משמעית שהובאה בתצהיר לפיה עדכן את התובעים בהליך הגירושין, וגם לא עם ההיגיון והשכל הישר, הוא נשאל על כך מספר שאלות ע"י בית המשפט, ובתגובה לשאלות אלו חזר על גרסתו (החדשה) לפיה אלו הדברים היחידים שמסר לתובעים וטען בתוקף כי התובעים לא שאלו כל שאלה, על הצורך באישור בית הדין.

בהמשך חקירתו הנגדית, הבהיר הנתבע כי הוא עצמו לא סיפר לתובעים שמחצית הזכויות בנכס הן בבעלות רעייתו דאז, ורק הניח שידעו זאת מתוך היכרותם עם המשפחה, ובהמשך לאחר שעיינו בתיק הנכס בעירייה (עמ' 137).

בהמשך החקירה, כאשר נשאל שוב ע"י ב"כ התובעים, האם סיפר להם על הליך הגירושין, טען "אני חושב שכן" עמ' 147, ש' 12). אחר טען, כי הפנה אותם אל עורכת הדין שלו וסיפר כי לא עדכן אותם בכל ההחלטות של בית הדין הרבני. כשנשאל האם התובעים ידעו שרעייתו דאז אוחזת במחצית מן הזכויות בנכס, השיב באופן מיתמם "תשאל אותם, אני לא יודע מה הם ידעו" (עמ' 151, ש' 19).

בהמשך עדותו של הנתבע, לאחר שסיפר כי הליכי הגירושין בינו לבין רעייתו התנהלו כבר החל משנת 2010 (כלומר, כ – 5 שנים עובר לזכרון הדברים), ולאורן של החלטות בית הדין ביחס לנכס, כפי שפורטו לעיל, נשאל ע"י בית המשפט מדוע לא סיפר לתובעים, בשקיפות, על פרטים מהותיים אלו במסגרת ניהול המו"מ, לכך השיב הנתבע "כי לא ראיתי בעצם הנכונות שלהם לרכוש דירה ושאנחנו נוכל להילחם על זה שהם יקנו דבר מהותי שאני צריך לספר" (עמ' 157, ש' 28 – 29).

הנה כי כן, מעדותו של הנתבע עולה בבירור כי הצהרותיו במסגרת תצהירו, לפיהן עדכן את התובעים במסגרת המו"מ אודות בעלותה של רעייתו דאז במחצית מן הזכויות בנכס, אודות ניהול הליך הגירושין ביניהם והצורך באישור בית הדין הרבני לעסקה, הן למעשה הצהרות שאין בהן אמת. מעדותו, המתפתחת והמתפתלת, עולה כי לא סיפר לתובעים מאומה, לא על העובדה שאינו בעלים יחיד בנכס ולא כי השלמתה של העסקה טעונה אישור בית הדין הרבני.

מחדלו זה של הנתבע חמור עוד יותר, נוכח העובדה שבשעה שניהל הנתבע מו"מ עם התובעים, הוא ידע שקיימת החלטה תקיפה של בית הדין הרבני האזורי, שהדירה תמכר לאישה בעבור 1,700,000 ₪, וכן ידע שהאישה אינה עומדת בתנאי התשלום שנקבעו בהחלטות בית הדין. במקום לעתור, תחילה, לביטול ההחלטה בעתירה מתאימה לבית הדין בנסיבות שבהן לא שילמה האישה את הסכום שנקבע, ורק אז לפנות ולנסות למכור את הנכס בשוק החופשי, פעל הנתבע הפוך – קודם מצא קונים פוטנציאליים שמוכנים לרכוש את הנכס בסכום גבוה יותר, הלוא הם התובעים, החתים אותם על מסמך זכרון הדברים, ורק אז רץ עם המסמך לבית הדין במטרה להביא לשינוי החלטתו. וכל העת, הנתבע, כלל לא עדכן את התובעים באילו מן הנסיבות המפורטות לעיל, שאין ספק שהן מהותיות ורלוונטיות למו"מ ביניהם.

ראוי לציין, כי עדותו של הנתבע הותירה רושם שלילי ביותר על בית המשפט; הייתה זו עדות מתפתחת, מתפתלת ומיתממת והתמונה המתקבלת ממנה היא, שהנתבע למעשה ניצל את רצונם של התובעים להתקשר עימו בהסכם מכר, על מנת להפוך את החלטת בית הדין הרבני, זאת מבלי לגלות להם מאומה על אותו הליך שמתנהל ואשר בסופו של דבר שמט את הקרקע תחת העסקה. נזכיר לעניין זה, שהנתבע העיד בעצמו "זו בדיוק הנקודה, שאנחנו רצינו את הנייר כדי לשנות אותה [את החלטת בית הדין – א.ה.ה], כי לא התכוונו במכירה שהייתה בידי האישה ורצינו לקבל את זה בידנו ולמכור את הבית" (עמ' 157, ש' 15 – 16). נראה, שאין דברים ברורים מאלו.

בהתנהלות האמורה, פעל הנתבע בניגוד לחובת הגילוי החלה עליו בעת ניהול מו"מ. לעניין זה, אפנה לפסק הדין שניתן ב – ע"א 2642/19מועצה מקומית הר אדר נ' מרכז קניות דוד ויונתן בע"מ [פורסם בנבו], שם נכתב:

"חובות הגילוי החלות על צדדים בשלב הקודם לכריתת חוזה מעוגנות במספר מקורות נורמטיביים. תחילה, חובת הגילוי נגזרת מחובת תום הלב במשא ומתן לפיסעיף 12לחוק החוזים(חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). חובה זו מורה, בין היתר, על גילוי עובדות חשובות ורלוונטיות לפני כריתת החוזה (ראו: גבריאלה שלו ואפי צמחדיני חוזים393-392 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). במקרים מסוימים, כאשר הדבר מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה, אי-גילוי יחשב כהפרת חובת תום הלב אף אם הצד השני יכול היה לגלות את המידע בכוחות עצמו (ראו:ע"א 5267/03‏ פרג'-גשורי נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, 347 (2005);ע"א 2469/06‏סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 11 (14.8.2008); שלו וצמח, בעמ' 393). בנוסף לכך,סעיף 15לחוק החוזיםקובע כי אי-גילויה של עובדה "אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" מהווה הטעיה. ההטעיה נבחנת באופן מהותי ולא מילולי, ועשויה להיווצר הן באמצעות הצהרה פוזיטיבית והן בהימנעות מגילוי פרט מסוים במחדל (ראו:ע"א 7730/09‏כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 12 (6.6.2011) (להלן: עניין מבני גזית). עוד יובהר כי חובת הגילוי אין משמעותה התנהגות עילאית של צד לחוזה

על חשבון הבטחת האינטרס שלו עצמו, אלא דרישה להגינות והתחשבות גם בעניינו של האחר (ראו: שלו וצמח, בעמ' 390-386)".

בענייננו, נראה כי לא יכול להיות ספק שהעובדות אותן נמנע הנתבע מלספר לתובעים בעת ניהול המו"מ עימם – היינו, העובדה שמחצית מהנכס בבעלות רעייתו וכן עצם התנהלותו של הליך משפטי במסגרתו ניתנה לה הזכות לרכוש אותו - הן עובדות מהותיות ורלוונטיות ביותר, ושעה שנמנע מלחשוף אותן פעל בניגוד לחובת תום הלב החלה עליו מכח דיני החוזים.

אני מקבלת את עדותם של התובעים לפיה, משך חודשים ארוכים לאחר החתימה על זכרון הדברים, המשיך הנתבע שלא לגלות להם את המצב המשפטי לאשורו – כך, לא סיפר להם על החלטת בית הדין מיום 06.08.15 ליתן לאישה פרק זמן נוסף של 60 ימים להפקיד כספים (שניתנה יומיים בלבד לאחר החתימה על זכרון הדברים), כן לא סיפר כי בקשתו לעיון מחדש בהחלטה האמורה נדחה בהחלטה מיום 01.09.15, וגם לא על החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 20.10.15 ליתן לאישה 30 ימים נוספים. הנתבע לא סיפר לתובעים, כי הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטה אחרונה זו, ורק בראשית חודש מאי 2016, כאשר נזקק הנתבע למסמך שיחזק את עמדתו בערעור פנה אל התובעים באמצעות באת כוחו וביקש להחתים אותם על מסמך לפיו הם מצהירים כי עודם מעוניינים לרכוש את הנכס, על מנת להביאו לפני בית הדין הגדול. למעשה, בפעם השניה, נוצלו התובעים ע"י הנתבע, שלא בידיעתם ובעקבות חוסר השקיפות של הנתבע, על מנת להביא לתוצאה הרצויה מבחינתו בהליך המשפטי שניהל מול רעייתו לשעבר.

טענתו החוזרת של הנתבע, כי היה באפשרותם של התובעים לברר את העובדות בעצמם, אין בה בכדי לסייע לו – ראשית, גם אם היו התובעים יכולים לברר אודות רישום הזכויות בנכס ועל התנהלותו של הליך גירושין בינו לבין רעייתו דאז, הרי וודאי לא יכולים היו לעיין בהחלטות בית הדין הרבני שניתנו ביחס לנכס המקרקעין. שנית, בהתאם להלכה שהובאה לעיל, חובת הגילוי חלה גם ביחס לעובדות שהצד השני יכול לגלותן בעצמו.

בנסיבות שפורטו לעיל, אף איני מקבלת גם את טענת הנתבע, לפיה לא הייתה לו כל שליטה על התקדמות המו"מ וכי היה נתון להחלטות בית הדין. הרי, מי שהוביל למצב שבו התגבשות עסקת המכר תלויה בהחלטות בית הדין הרבני, הוא הנתבע עצמו – הנתבע החליט, על דעת עצמו להוציא את הנכס למכר בשוק החופשי ולנהל מו"מ עם התובעים, חרף העובדה שבאותה העת ממש היתה החלטה שיפוטית תקפה לפיה רעייתו זכאית לרכוש את זכויותיו בנכס. התובעים לא סתם "נקלעו לסיטואציה" שבה המתינו חודשים ארוכים להחלטות בית הדין ובסופו של דבר לא זכו לרכוש את הדירה, אלא מצאו עצמם נתונים במצב דברים זה בעטיה של התנהלות הנתבע, שהחליט לנסות לשנות את החלטת בית הדין, על גבם, וזאת מבלי לשתף אותם בכך. עדותו של הנתבע לפיה אמר לתובעים שנדרש אישור "פורמלי" בלבד של בית הדין, גם אם אמת היא (וכפי שקבעתי לעיל, ספק רב לגבי זה), מגלה חוסר תום לב בפני עצמה, שכן לאור החלטות בית הדין ומשך ניהול הליך הגירושין, הנתבע ידע או צריך היה לדעת שההליך יהיה ארוך ומורכב. לו היה הנתבע פועל בהתאם לחובת הגילוי החלה עליו כלפי התובעים, יכולים היו הם להחליט אם לקדם את המו"מ או שמא לא, בהינתן הנסיבות שהיו קיימות באותה העת. הנתבע, במחדליו ובמעשיו, מנע מן התובעים לעשות כן.

מכל האמור, אני קובעת כי הוכח שהנתבע פעל בחוסר תום לב בניהול המשא ומתן עם התובעים, תוך שיצר מולם מצג שווא, וזאת בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973.

עם זאת, נציין, כי עילת ההטעיה שנטענה ע"י התובעים, אינה רלוונטית בעניינו, מאחר ובהתאם להוראות סעיף 15 לחוק חוזים עניינה בצד שהתקשר בחוזה בעקבות הטעיה שהטעהו הצד שכנגד, בעוד שכאמור בענייננו לא נקשרה בין הצדדים התקשרות חוזית מחייבת.

שאלת הפיצוי:

לאחר שקבענו, כי מחד לא נחתם בין הצדדים הסכם מחייב, ומאידך הנתבע פעל בחוסר תום לב במו"מ, נותר לנו לדון בשאלה – מה דינה של עתירת התובעים לחייב את הנתבע לפצותם בפיצוי כספי.

לטענת התובעים, גרם להם הנתבע נזקים עקיפים, בשיעור של 49,250 ₪. כן, נטען כי הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונם של התובעים, בסך של 350,000 ₪, שהוא – לטענתם - סך ההפרש שבין סכום התמורה שסוכם בין הצדדים לבין שווי נכס המקרקעין ביום המכירה בפועל. לעניין זה, צירפו התובעים חוות דעת שמאי מטעמם.

נציין, כי בסיכומים שהוגשו מטעמם בכתב, אין כל טיעון שמתייחס לפיצוי - לא בפן הראייתי ולא בפן משפטי, למעט אמירה כמעט אגבית, בסעיף 4 לסיכומים, שם צוין כי לכתב התביעה המתוקן צורפה חוות דעת שמאית שלא נסתרה. הא ותו לא.

בנסיבות האמורות, ניתן היה לטעון שהתובעים למעשה ויתרו וחזרו בהם מכל טענותיהם ביחס לזכאות לפיצוי, אולם טענה זו לא נטענה במסגרת סיכומי הנתבע, ולכן אדון בשאלת הפיצוי לגופה.

לאחר שקבענו, כי הנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 12(א) לחוק החוזים, נדון בפיצוי הקבוע בסעיף 12(ב) לחוק, לפיו:

"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום^-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו^-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".

לאורה של הוראת סעיף החוק, דנה הפסיקה בשאלה, האם מכח סעיף 12 ניתן לחייב את מפר חובת תום הלב בתשלום פיצויים שליליים (פיצויי הסתמכות) בלבד, או שמא גם בתשלום פיצויים חיוביים (פיצויי קיום). נפנה לעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון ב – ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ [פורסם בנבו] (17.02.02):

"סעיף 12(ב) לחוק קובע כי צד שנהג שלא בתום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב לשלם לצד האחר (הנפגע) פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא והמתן או עקב כריתת החוזה. הוראה זו התפרשה בפסיקה כמעניקה "פיצויים שליליים" ("פיצויי הסתמכות") בלבד...

...

במצב הדברים הרגיל התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום-לב היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ולמתן ("פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"). עם זאת ישנם מקרים חריגים שבהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם שעמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ("פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"). המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא שהמשא והמתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום-הלב מנעה את שכלולו. על-כן אין לומר כי סעיף 12(ב) לחוק מוגבל אך ל"פיצויים השליליים", כשם שאין לומר שכל הפיצויים הנפסקים על-פיו הם אך "פיצויים חיוביים". הכול תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה תוך התחשבות במידת חוסר תום-הלב, בציפיות של הצדדים, בשלב שבו מצוי המשא והמתן ובנתונים אחרים העשויים להיות רלוונטיים..."

הנה כי כן, בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל בנסיבות שבהן נמצא כי הופרה חובת תום הלב במסגרת מו"מ, שבעקבותיו לא נכרת חוזה, הפיצויים שיפסקו הם פיצויים שליליים (בגין נזק שנגרם בגין עצם ניהול המו"מ), ורק במקרים חריגים, בהם ימצא כי המו"מ הבשיל למעשה לכדי חוזה של ממש ורק חוסר תום הלב מנע את חתימתו, יפסוק בית המשפט גם פיצויים חיוביים שיעמיד את הצד הנפגע במקום שבו היה עומד לו היה נחתם החוזה.

במקרה שלפניי, הפיצויים להם עתרו התובעים נחלקים לפיצויים שליליים (עוגמת נפש, הוצאות, ביטול זמן ופיצויים עקיפים וכלליים), ולפיצויים חיוביים – ההפרש בין סכום התמורה שסוכמה בין הצדדים בזכרון הדברים לבין שווי הנכס ביום 10.01.17 (מועד השלמת העסקה עם צד ג'). בהקשר זה נטען, כי הנתבע התעשר על חשבון התובעים, שכן לו הייתה מושלמת העסקה עימם במועד שסוכם עימם (לטענתם), היו התובעים נהנים מעליית ערך הנכס.

בהתאם להלכה הפסוקה שהובאה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שנסיבות המקרה עולות כדי אותם מקרים חריגים, בהם בית המשפט יחייב בתשלום פיצויים חיוביים; כפי שקבעתי לעיל, זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים נעדר גמירות דעת ומסוימות, והמשא ומתן בין הצדדים היה למעשה רק בראשיתו. וודאי לא ניתן לקבוע בענייננו, שהמו"מ כבר העמיק עד מאוד והבשיל כדי הסכם, ולא ניתן לקבוע כי הסכם אכן היה נחתם בסופו של דבר בין הצדדים, ולו היה נחתם, מה היו תנאיו. נדגיש לעניין זה, כי גם לו היה הנתבע פועל בתום לב ומספר לתובעים אודות ניהול ההליך המשפטי, וגם אם היו בוחרים בכל זאת לחתום על זכרון הדברים, נראה כי לא היה בכך די בכדי להביא לידי חתימה על הסכם מכר, וזאת נוכח מעורבותו והחלטותיו של בית הדין הרבני.

באשר לפיצויים השליליים, פיצויי הסתמכות – להם זכאים התובעים מכח סעיף 12 לחוק החוזים, טענו התובעים להוצאות בגין טיסות ארצה ושהות בישראל, ולעניין זה צירפו העתק כרטיסי טיסה, אולם מעדות התובעים ומעדות גב' שושטרי עולה, כי התובעים שהו בישראל, בחודש אוגוסט 2015, במסגרת חופשת מולדת, חופשה אותה הם נוהגים ליטול בכל שנה, וכי למעשה אין מדובר בנסיעה שנסעו ארצה במיוחד כדי לנהל מו"מ עם הנתבע (ר' למשל, תשובות התובעת לשאלות בית המשפט, עמ' 127). לפיכך, אין קשר סיבתי בין הוצאות הטיסות והשהייה של התובעים וילדיהם בישראל לבין התנהלותו אל מול הנתבע. עוד עולה מן העדויות, כי בעל המקצוע שהביאו לבחון את הנזקים בדירה, לאחר החתימה על זכרון הדברים, היה מכר של המשפחה, אשר לא שולם לו כל שכר כלשהו, וכן לא הוכחו הוצאות ישירות אחרות (כמו תשלום לעו"ד וכד').

יחד עם זאת, סבורני כי התובעים זכאים לפיצוי עקיף בגין ביטול זמנם וטרחתם המיותרת, בהגיעם מספר פעמים לביתו של התובע, מלווים בבני משפחה, בניהול פגישת המו"מ בסופה נחתם זכרון הדברים, בביקור התובע בעירייה לבדיקת תיק הנכס ובהתנהלות מול באת כוחם. בכל אלו עסקו התובעים תוך הסתמכות על מצגי השווא של הנתבע, לפיהם הוא בעליה היחידים של הדירה, הדירה פנויה למכירה ואין כל מניעה חוקית להשלים את המו"מ ולהתקשר בהסכם מכר. כמו כן, זכאים התובעים לפיצוי בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם, בעקבות חוסר תם ליבו של הנתבע – נזכור, כי התובעים הגיעו עם הוריהם לבחון את הנכס, הגיעו להסכמה עם הנתבע כי ברצונם לקדם את המו"מ, הרימו כוסית לחיים, ועברו לשלב הבא מבחינתם – בדיקת הנכס והעברת זכרון הדברים לבאת כוחם, מתוך מחשבה לשוב ארצה ולהתגורר בסמיכות לבני משפחתם. עוגמת הנפש של התובעים לא התמצתה בהתנפצות ציפיותיהם אלו, אלא בכך שלמשך תקופה ארוכה של כמעט שנה – דחה אותם הנתבע ב'לך ושוב' ובתירוצים שונים, ורק בראשית חודש מאי 2016, נודע להם על הצורך בחתימתם על מסמך שיובא לפני בית הדין הרבני הגדול. בסופו של דבר, התחוור להם כי בהתאם להחלטת בית הדין הרבני הגדול, יוצע הנכס למכירה בתנאי שוק חופשי, ואז הנכס נמכר לצד ג'.

סוף דבר:

מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני דוחה את עתירת התובעים לפיצויים חיוביים (פיצויי קיום), בסך של 350,000 ₪.

באשר לפיצויים השליליים, בגין עוגמת הנפש, ביטול הזמן והטרחה המרובה שנגרמה לתובעים בעטיו של ניהול מו"מ בחוסר תום לב ע"י הנתבע, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 30,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

נוכח הפער המשמעותי שבין סכום התביעה לבין סכום הפיצוי שנפסק בסופו של דבר, אני קובעת לעניין ההוצאות, כי הנתבע ישלם לתובעים שכ"ט עו"ד לפי התעריף המינימלי המומלץ, ע"ס 5,000 ₪ בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בתשלום שכ"ט השמאי, לאור קביעותיי לעיל.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, י"ז חשוון תשפ"ד, 01 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.