ת"א 11025-09-10 נחמה נ' רוזנפלד

1.התובע והנתבע בתביעה שלפניי התקשרו בהסכם בעל פה מכוחו סחר הנתבע במניות עבור התובע במסגרת חשבון הבנק של התובע. השניים הכירו דרך מכר משותף (להלן: בר עמי). בתחילת ההתקשרות נשאו פעולות הנתבע פרי, והתובע שילם לנתבע 10 אחוזים מהרווחים. מטענות התובע, אשר לא נסתרו, עולה כי בתקופה שהנתבע טיפל בתיק המניות של התובע היו ברשותו מניות בשווי של כ-800,000-700,000 ש"ח. לטענת התובע, בשלב מסוים של ההתקשרות בין השניים, כששווי תיק ההשקעות עמד על סך של 670,000 ש"ח, ביקש מהנתבע למכור חמישים אחוז מתיק ההשקעות. חרף בקשת התובע, הנתבע לא פעל למכירת חמישים אחוז מתיק המניות. זמן קצר לאחר מכן איבד תיק ההשקעות למעלה מחמישים אחוז מערכו. התובע פנה לנתבע בתרעומת על המצב שנוצר, ולטענתו, הנתבע ביקש ממנו לאפשר לו להמשיך את הפעולות בחשבונו, והבטיח לו שתוך פרק זמן של חצי שנה יחזיר את התיק לקדמותו ואף למעלה מכך. לשם הבטחת ההתחייבות האמורה חתם הנתבע על התחייבות בכתב (להלן: ההתחייבות). ההתחייבות נושאת את הכותרת "הסכם בין שמעון נחמה לבין אהרון רוזנפלד" (הם התובע והנתבע בהתאמה), ובמסגרתה התחייב הנתבע כי עד ליום 31.01.08 יעמוד תיק ההשקעות על סך של 600,000 ש"ח, שאחרת ישלם הנתבע לתובע את ההפרש שבין הסכום שיהיה בחשבון במועד זה ובין סך של 600,000 ש"ח. בחלוף המועד האמור עמד תיק ההשקעות על סך של 280,163 ש"ח. משהנתבע סירב לשלם את ההפרש בהתאם להתחייבות הגיש התובע את התביעה הנוכחית. התובע העמיד את תביעתו על סך של 319,837 ש"ח, המייצגים את ההפרש בין שווי תיק ההשקעות ביום 31.1.2008 ל-600,000 ש"ח. כבר בפתח הדברים יובהר כי ההתקשרות הראשונית בין הצדדים, שעניינה ניהול תיק ההשקעות, אינה עומדת לדיון בהליך שלפניי. השאלה היחידה העומדת להכרעה נוגעת לתוקפה של ההתחייבות המאוחרת בין הצדדים. עוד יצוין כי אין מחלוקת על כך שהנתבע אינו בעל הסמכה או רישיון לניהול תיקי השקעות וסחר בשוק ההון. אף עניין זה, כשלעצמו, אינו עומד במוקד התביעה שלפניי. לבסוף יוער כי תחילה נשמעה התביעה לפני כב' השופטת ש' רנר, ועם מינויה לבית המשפט המחוזי הועבר התיק לטיפולי.

טענות בעלי הדין והשתלשלות האירועים

2.הטענה המרכזית של התובע היא שההתחייבות נולדה על רקע העובדה שהנתבע לא מכר מחצית מתיק המניות שלו, אף שהתבקש לעשות כן על ידו. לטענת התובע, זמן קצר לאחר מכן, החל התיק לאבד משמעותית מערכו, למרות שבאותה תקופה היו עליות בבורסה. בתצהיר מטעם התובע נטען כי הוא נפגש עם הנתבע וביקש הסברים מדוע הנתבע לא פעל כפי שהתבקש. לפי הטענה, הנתבע היה זה שביקש להמשיך לפעול בחשבונו של התובע, והוא הציע לתובע שהוא יחתום על התחייבות כתובה לפיה ישלם את ההפרש בין שוויו של התיק במועד בו התבקשה מכירת מחציתו ובין שוויו של התיק כעבור תקופה של שישה חודשים. בחלוף ששת החודשים נפגשו השניים שוב. לטענת התובע, במפגש הזה שב הנתבע וביקש ארכה של כחודשיים-שלושה. התובע ציין בתצהירו כי נכון היה ליתן לנתבע ארכה נוספת בתנאי שישלם לו 100,000 ש"ח בחמישה תשלומים. לטענתו, הנתבע הודיע שהוא צריך להתייעץ לגבי ההצעה, אך משלב זה נעלמו עקבותיו והוא לא יצר כל קשר עם התובע. על יסוד הנתונים הללו טען התובע כי על הנתבע לשלם לו את ההפרש שבין 600,000 ש"ח לבין הסכום בו עמד תיק ההשקעות ביום 31.01.08 (280,163 ש"ח).

3.הנתבע כפר בטענות התובע. לטענתו, מעולם לא התקשר עם התובע לצורך ניהול תיק השקעות ולא הייתה לו כל שליטה על הנעשה בחשבונו של התובע. לטענת הנתבע, התובע פנה אליו מעת לעת לקבלת עצות להשקעות בבורסה – השקעות מהן הפיק רווחים גבוהים. הנתבע טען עוד כי התובע קיבל עצות פיננסיות גם מגורמים אחרים, ואילו הוא מעולם לא התחייב שהתובע יפיק רווח מעצות שהוא נותן לו או שיהא ערב להפסדים כתוצאה מפעולות כאלה ואחרות בשוק הפיננסי. משכך, לפי הטענה, לא הייתה כל סיבה לחייבו בתשלום כלשהו. הנתבע טען עוד כי החתימה על ההתחייבות נעשתה מתוך כפייה ועושק. לפי הטענה, בעקבות הפסדים בתיק ההשקעות של התובע החל התובע להפעיל עליו לחץ תוך כדי הפחדות ושליחת מסרים מאיימים אשר נועדו לגרום לו לשלם לתובע את הפסדיו. הנתבע ציין בתצהירו כי התובע ניצל את חולשתו ומצוקתו הנפשית כדי "להוציא ממנו" הצהרה על תשלום סכומי כסף גבוהים ולא הגיוניים בתוך פרק זמן קצר. לטענת הנתבע, ההתחייבות נוסחה על ידי התובע והנתבע כתב כל מילה שהתובע הכתיב לו. עוד טען הנתבע כי לא התחייב כלפי התובע בסכומים הנטענים. לטענתו, הסכום שנכתב על ידו בהתחייבות האמורה הוא 6,000 ש"ח, ואילו התובע הוא שהוסיף ספרות והפך את ההתחייבות ל- 600,000 ש"ח. לפיכך, לטענת הנתבע, ככל שלא תבוטל ההתחייבות מחמת כפיה או עושק הרי שיש לקבוע שהתחייבות מוגבלת לסכום של 6,000 ש"ח.

4.מסכת שמיעת הראיות כללה שני דיוני הוכחות. הדיון הראשון התקיים לאחר שדיון מקורי שנקבע נדחה לבקשת הנתבע, הואיל וגרפולוג מטעמו לא יכול היה להתייצב. בדיון ההוכחות שהתקיים לאחר מכן העידו התובע ועד נוסף מטעמו, שגם עבורו ניהל הנתבע תיק השקעות. בדיון זה העיד גם הנתבע. לבקשת הנתבע, וכדי לאפשר לו למצות את טענות ההגנה, נקבע דיון הוכחות נוסף. זאת, כדי לאפשר העדה של פסיכיאטרית, ד"ר לבנת ביטי, שמכתב בו הפנתה את הנתבע למיון צורף לראיות מטעמו. פרט לד"ר ביטי אמור היה להעיד בדיון הוכחות זה גם משה בר עמי, אותו חבר משותף שהכיר בין התובע והנתבע. יוער כי תחילה היה זה התובע שביקש לזמן את בר עמי לעדות, אך בסוף דיון ההוכחות הראשון הודיע התובע כי הוא מוותר על עדותו. כתוצאה מכך ביקש הנתבע לזמנו לדיון. חרף העובדה שנקבע מועד הוכחות נוסף, בר עמי לא התייצב למתן עדות, ובדיון הסתבר שהנתבע לא פעל לזמנו למתן עדות (בעצמו או באמצעות בית המשפט) ולא וידא את הגעתו לדיון. בשל מכלול נסיבות אלה, קבעתי במהלך הדיון שלא ייקבע מועד הוכחות שלישי לצורך העדתו של בר עמי. סמוך לאחר סיום הדיון, ובכדי שלא לפגוע בהגנת הנתבע, ניתנה על ידי החלטה לפיה התבקשו הצדדים להבהיר אם יש מקום לזמן את בר עמי למתן עדות. התובע הודיע כי הוא מותיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט. הנתבע הודיע כי הוא סבור שיש בעדותו של בר עמי כדי לשפוך אור על יחסי בעלי הדין. נוכח עמדה זו קבעתי מועד הוכחות נוסף, לצורך שמיעת עדותו של בר עמי. עוד הוריתי כי על הנתבע להגיש לבית המשפט הודעה המאשרת את זימונו של בר עמי כשבוע לפני מועד ההוכחות שנקבע. במועד הקבוע הודיע ב"כ הנתבע כי לא הצליח לבצע מסירה של הזמנה לבר עמי וכי מלבד קשר מן העבר אין לנתבע שליטה על בר עמי או יכולת להזמינו לדיון. לפיכך, הודיע הנתבע כי "מהיסטוריית ההליכים בתיק כולל ולרבות העובדה שהתובע הוא זה שביקש להזמין את בר-עמי ברור שהתובע הוא שמעוניין להזמין את בר-עמי לעדות וכי לתובע את יש הכלים להזמין את העד [בשונה מהנתבע]. אשר על כן מתבקש ביהמ"ש הנכבד להורות לתובע לבצע מסירת הזמנה לעד מר בר-עמי, אם הוא חפץ בהזמנת העד" (הודעה מיום 30.4.2015). בהודעה לא הובהרו הניסיונות לזמן את העד (ככל שנעשו), מדוע לא התבקש זימונו של בר עמי באמצעות בית המשפט, והאם הנתבע מוותר על עדותו של בר עמי. בתגובה להודעת הנתבע טען התובע כי הקשר שלו עם בר עמי אינו טוב יותר מזה של הנתבע, וכי אילו היה לנתבע קושי לזמן את העד, היה עליו ליידע את בית המשפט במועד בו התבקש זימונו על ידי הנתבע. יום לפני מועד ההוכחות הקבוע הודיע הנתבע כי לא עלה בידו לבצע מסירה לעד. עוד הודיע הנתבע כי הוזמן לביצוע ניתוח לא דחוף ביום שקבוע לדיון ההוכחות, ולפיכך, לא יוכל להתייצב למועד ההוכחות הקבוע. הנתבע חזר שוב על הטענה לפיה עדותו של בר עמי התבקשה על ידי התובע, וכי "אם התובע לא עומד על זימונו של העד ולא יבקש להזמינו לעדות, ביהמ"ש הנכבד מתבקש להביא זאת במניין שיקוליו במתן פסק הדין לאור דוקטרינת הראיה הטובה ומשהתברר כי לתובע יש ראיה לכאורה לתמיכה בגירסתו על דרך של הבאת עדות ומשהתובע לא הביא את הראיה הרי שהמחדל פועל כנגדו" (פסקה 5 להודעה מיום 5.5.2015). הלכה למעשה, עולה מדברים אלה ויתור של הנתבע על העדתו של בן עמי, כשלצידו טיעון לעניין משמעות הדברים ככל שמדובר בתובע. בהחלטה מאותו יום התבקש הנתבע להבהיר באופן חד משמעי אם הוא מוותר על עדותו של בר עמי. הנתבע לא הגיב להחלטה זו ולא הגיש הבהרה מטעמו. בנסיבות אלה, ולאחר שחלף המועד להגשת ההבהרה, הוריתי כי לא ייקבע מועד נוסף להוכחות, ופסק הדין יינתן בהתאם לחומר הראיות שבתיק. הנתבע לא הגיש בקשה כלשהי בהמשך להחלטה האמורה.

דיון והכרעה

5.יריעת המחלוקת בין הצדדים נוגעת, כאמור, להתחייבות שנחתמה על ידי הנתבע לאחר שתיק ההשקעות איבד מערכו. הנתבע העלה שתי טענות מרכזיות ביחס להתחייבות האמורה. האחת, כי ההתחייבות נחתמה מתוך כפייה ועושק, ולפיכך, היא בטלה. השנייה, נטען כי הסכום המקורי שנחתם בהתחייבות היה 6,000 ש"ח, ואולם התובע שינה את הסכום וכתב תחתיו 600,000 ש"ח. אדון בטענות אלה כסדרן.

טענת הכפייה והעושק

6.הטענה המרכזית שהעלה הנתבע ביחס להתחייבות היא כי היא נחתמה מתוך לחץ, כפייה ועושק. כידוע, משמעות עילות הכפייה והעושק היא כי נפלו פגמים בכריתת החוזה בין הצדדים. בהתאם לאמור בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים, (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), המשמעות של חוזה שנכרת מתוך כפייה או עושק אינה שהוא בטל מעיקרו, אלא שניתנת לצד הנפגע אפשרות לבטלו, בדרך של הודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. במקרה של חוזה שנכרת מתוך כפייה, קובע סעיף 20 לחוק החוזים כי הודעת הביטול תינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע שפסקה הכפייה.