ת"א 10704-09-17 נויפלד נ' שפי

לפני בקשת המבקש לתיקון כתב התביעה ולאיחוד הדיון בתובענה דנן עם הדיון בה"פ 24193-04-17.

עניינן של שתי התובענות במערכת היחסים ההסכמית בין הצדדים, ובשאלה האם השתכללה לכדי חוזה מחייב.

בה"פ 2419-04-17 הגישה המשיבה תובענה לסעד הצהרתי לפיו בין הצדדים לא קיימת מערכת יחסים חוזית, ואילו בת"א 10704-09-17 הגיש המבקש תובענה בטענה כי בין הצדדים השתכלל חוזה מחייב, וכי יש לחייב את המשיבה בפיצויו, בגין הפרתה את החוזה.

המבקש עותר לאיחוד הדיון בשני ההליכים בטענה, כי לשניהם בסיס עובדתי משותף, והם מעלים שאלות עובדתיות ומשפטיות דומות.

המשיבה מתנגדת לבקשה בטענה כי המרצת פתיחה היא הדרך הנכונה לברר את שאלת קיומו של חוזה מחייב בין הצדדים, וכי איחוד ההליכים יגרום לסרבול הדיון.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי יש להורות על איחוד הדיון כמבוקש.

תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת, כי:

"ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו."

בבסיס הוראות תקנה זו, מצויים אינטרסים של חסכון בזמן ובהוצאות, נוחות ויעילות (ר' דר' א. וינוגרד תקנות סדרי הדין (כרך שני) (הלכות, 2002) בעמ' 710-709)). בהתאם, נקבעו בהלכה הפסוקה שיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת בחינת איחוד דיון. בין אלו השלב הדיוני בו מצויים ההליכים השונים, השפעת קביעות אפשריות בתובענה אחת על האחרת, בחינת שאלות דומות של עובדה ומשפט וההשקה בין התובענות (ר' בש"א 574/98 אלמשנו נ' האפוטרופוס הכללי (9.3.1998); בש"א 4345/99 עמותת מתן לפיד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות ׁ(19.10.1999); בר"ע (מחוזי חיפה) 1781/07 סלמאן נ' שואח (25.4.2007); רע"א 210/00 שלומוביץ נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד נד(2) 69 (2000), בש"א 963/02 קאחתן נ' הבנק הבינלאומי הראשון (17.3.2002) ובר"ע (י-ם) 3333/97 נכסי וין דור (1980) בע"מ נ' משה טלגם ואח' (1.2.1998)).