ת"א 10127-01-14 עו"ד ציגלר נ' עו"ד קוגן

1.בפני תביעה כספית בעילה של הוצאת לשון הרע ובעילה נזיקית והפרת חובה חקוקה בגין משלוח תלונה ע"י הנתבע כנגד התובע לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.

טענות התובע:

2.התובע, עו"ד במקצועו ומי שייצג את מרשיו אברהם ובלונדר (להלן – "בלונדר") בתביעה כספית נגד הנתבע ולקוחו יוסף כהן (כתב התביעה צורף כנספח א' לכתב התביעה, להלן – "תביעת בלונדר"). בלונדר עתרו בתביעתם כנגד הנתבע שבפני (להלן – "הנתבע") למתן חשבונות בהיותו מנהל עזבון זמני של המנוחה קלרה מרקוביץ' (להלן – "המנוחה") אשר בלונדר וכהן היו בסכסוך בנוגע לעיזבונה. בנוסף, תבעו בלונדר מהנתבע , ביחד ולחוד עם כהן, פיצוי כספי בעילה של רשלנות, תרמית והסגת גבול בהשכרת דירה של המנוחה שלדידם, הם בעלי הזכויות בה.

3. הפרסום מושא התביעה הוא התלונה שהגיש הנתבע כנגד התובע לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. בתלונה הועלו שתי טענות ועלילות כוזבות בידיעה של הנתבע כי הן שקריות. האחת לפיה הוא הגיש את תביעת בלונדר בידיעתו שהעובדות הנטענות בה אינן נכונות בניגוד לסעיף 34 (א) לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 (להלן - "כללי האתיקה"). השנייה, בנוגע להפרה של סעיף 31 לכללי האתיקה בהיעדר פנייה שלו לנתבע עובר להגשת התביעה נגדו (התלונה צורפה כנספח ב' לכתב התביעה, להלן - "התלונה" ; "הפרסום") .

בתלונה יש משום הוצאת לשון הרע כהגדרתו בסעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן-"החוק").

הפרסום , מהווה עוולה אזרחית לפי סעיף 7 לחוק א. לחוק והוא זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק. התובע עתר לקבלת כפל הפיצוי הקבוע בחוק בסך כולל של 100,000 ש"ח משהוגשה התלונה בכוונה לפגוע בו, כאמור בסעיף 7 א. (ג) לחוק.

טענות הנתבע:

4.הנתבע לא הכחיש את משלוח התלונה אך טען להגנתו כי הפרסום מותר שכן תוכנו אמת והדבר נעשה בתום לב כאמור בסעיף 14 לחוק . עומדות לו ההגנות שנקבעו בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק וכן קיימת חסינות מפני תביעה עקב הפרסום לפי סעיף 13(5) לחוק.

5.תביעת בלונדר הוגשה, מעל שנתיים לאחר שחדל מתפקידו כמנהל עזבון זמני של המנוחה. במסגרתה טפלו עליו שקרים והאשמות שווא מבלי שהתובע יצר עמו קשר עובר להגשתה כמצוות סעיף 31 לכללי האתיקה. בתביעה ניטען כי הוא נהג בתרמית וקשר קשר להטעות את בית המשפט לענייני משפחה בהסתירו את טענתם של בלונדר לזכותם בדירת המנוחה. בכך לא היה אמת שכן בבקשתו למינויו כמנהל עזבון זמני נאמר כי בלונדר מתנגדים לקיום צוואתה של המנוחה וכי הם טוענים לזכותם בדירה. לבקשה אף צורף עותק של התנגדות בלונדר לקיומה (הבקשה למינוי מנהל עיזבון זמני צורפה כנספח 3 לכתב ההגנה , להלן- "הבקשה למינוי"). בהתאם לכך, היה על התובע להימנע מעצימת עין בהעלאת טענות חמורות כנגדו בתביעת בלונדר שעה שלא בחן מראש את הדברים כמצוות סעיף 34 (א) לכללי האתיקה.

בתגובתו של התובע לתלונה לא נאמר דבר לעניין הבקשה למינוי כי אם הועלו טענות אחרות שאין בהן כדי להשיב על גוף התלונה בנדון. התובע טען בתגובה לתלונה כי שלח אליו התראה , אך עסקינן במכתב שנשלח שנתיים לפני מועד הגשת תביעת בלונדר מבלי שהתובע היתרה או הלין כנגדו על תרמית וניסיון להטעות את בית המשפט טענות, שנטענו בתביעת בלונדר (תגובת התובע לתלונה צורפה כנספח 5 לכתב ההגנה, להלן-"התגובה לתלונה).

6. בפסק הדין שניתן בתביעת בלונדר לאחר שהוגשה התביעה דנן נדחתה טענת התרמית. הנתבע טען בישיבת קדם המשפט וכן בסיכומיו כי יש בספסק הדין כדי לתמוך בטענותיו לפיהן לא נעשתה בחינה של עילת תביעה זו עובר להגשתה שכן ההתנגדות צורפה לבקשה למינוי. כך גם הודו בלונדר ואברהם בחקירתם במסגרת תביעתם .