שרקייה נ' שרקייה

פסק דין

בתקופה הרלבנטית לתביעה זו היתה הנתבעת נשואה לבנה של התובעת.

בכתב התביעה טוענת התובעת כי בשנת 2009 בקשה ממנה הנתבעת שתשאיל לה זוג צמידי זהב כדי שתוכל לענדם באירוע משפחתי והבטיחה כי תשיב לה אותם. התובעת מוסיפה וטוענת כי במהלך השנים בהן היתה הנתבעת נשואה לבנה, היא נהגה לא אחת, לשאול ממנה תכשיטים אותם היא השיבה לה לאחר שהשתמשה בהם.

בעתירתה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 29,200 ₪, טוענת התובעת כי הנתבעת לא השיבה לה את הצמידים ולגרסתה, עקב יחס האמון ששררו בין שתיהן באותה עת, היא גם לא דרשה אותם ממנה בחזרה.

ואולם – כך לדבריה - בשלב מסוים, משהתערער קשר הנישואין בין בנה לבין הנתבעת, ועוד בטרם התגרשו השניים, וגם לאחר מכן, היא דרשה ממנה את הצמידים בחזרה וזו הבטיחה כי תעשה כן, אך לא עמדה בהבטחה והשאירה את הצמידים ברשותה.

את סכום התביעה מסבירה התובעת ככזה המורכב מ- 22,000 ₪ ערכם הנוכחי של הצמידים ועוד 7,200 ₪ המהווים דמי שימוש ראויים למשך 4 השנים בהן מחזיקה הנתבעת בצמידים אלה.

לתמיכת טענותיה, צרפה התובעת לכתב התביעה מכתב דרישה שנשלח אל הנתבעת על ידי עורך דין מטעמה ביום 18.9.11 ומכתב תשובה של הנתבעת בו היא מכחישה את הטענות נגדה.

בכתב הגנה ארוך ומפורט שהוגש מטעמה, כמו גם בעדותה בפני, גוללה הנתבעת את גרסתה לאופן השתלשלות האירועים נשוא התביעה, כשטענתה העיקרית היא כי מדובר בארוע משנת 2007 שבו, לקראת חתונת בתה של התובעת, הפתיעה אותה האחרונה כשענדה על ידיה זוג צמידי זהב וכי כשבקשה להשיב לה אותם לאחר הארוע, היא אמרה לה שאין צורך וכי הצמידים הם "בשבילה ובשביל בתה סוזאן".

לטענת הנתבעת היא התרגשה מן המחווה שהיתה למעשה הפעם הראשונה בה העניקה לה משפחת בעלה מתנה כלשהי מאז נישאו. לגרסתה היא שיתפה בכך את בעלה (בנה של התובעת) והוא אמר לה שזה מגיע לה כי היא אשתו ואם נכדתה של התובעת וכי "נהוג במשפחה הערבית לתת תכשיטי זהב לכלה".

הנתבעת טוענת כי עד ליום שבו היא קבלה את מכתב הדרישה מעורך הדין בחודש ספטמבר 2011, התובעת לא פנתה אליה אף לא פעם אחת בדרישה כי תחזיר לה את הצמידים וכי הן היא והן בעלה דאז הבינו כי מדובר במתנה. לדבריה, כל שהוא ביקש ממנה בשעתו היה שלא תמכור אותם אלא תשמרם כמזכרת לבנותיהם המשותפות, אלא שברבות הימים לאחר גירושיהם ולנוכח הימנעותו מלשלם לה דמי מזונות, נאלצה היא למכרם כדי שתוכל להשתמש בכסף למחייתה ולפרנסת בנותיה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי היא ענדה את הצמידים פעם אחת בלבד, באותו ארוע חתונת בתה של התובעת.

לתמיכת טענותיה צרפה הנתבעת מסמכים המלמדים על סכסוך הגירושין והמחלוקת הקיימת בינה לבין בעלה לשעבר בנושא תשלום דמי המזונות וכן התכתבויות במייל ביניהם מדצמבר 2009 וינואר 2010 בהן פנה אליה הבעל ובקש שתשאיר עבורו פריטי רכוש השייכים לו (צלחות וכוסות, כרטיס זכרון של מצלמה, תמונות ושעון) ולא הזכיר את הצמידים.

לסיכום, טוענת הנתבעת כי מדובר במתנה וכי בכל מקרה על פי סעיף 1(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, הקובע כי: "מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל...", הרי משהשאירה אצלה התובעת את הצמידים במשך 4 שנים לפני שדרשה אותם ממנה בפעם הראשונה בחזרה, היא ויתרה על זכויותיה בהם.

במהלך הדיון שהתקיים בפני, בתשובה שלאלתי האם אי פעם (לפני שנשלח את הנתבעת מכתב הדרישה בשנת 2011) היא אמרה לנתבעת כי היא מבקשת את הצמידים בחזרה, השיבה התובעת: "...לא אמרתי לה, אני הלבשתי לה את זה וחשבתי שהיא תחזיר לי".

בנה של התובעת אמר שהוא זוכר את היום בו נתנה אמו לנתבעת את הצמידים ואישר כי זה היה "שנת 2005 או 2007" וכי הנתבעת אכן סיפרה לו על כך. הבן אישר כי התרגש כשהבין שאמו נתנה לנתבעת את הצמידים "כי מדובר בצמידים הכי יקרים כי זה צמידים שהיא ירשה ... אבל זה שאמרתי לה שמגיע לה לקבל את הצמידים, אני אמרתי אולי מגיע לה לענוד את הצמידים כאות הוקרה והערכה אבל לא שהצמידים היו שלה".

לשאלתי מנין אמורה היתה הנתבעת לדעת שהצמידים ניתנו לה בהשאלה בלבד, השיב בנה של התובעת: "זה מולה ומול אמא שלי רק".

התובעת אשר אישרה כאמור כי לא אמרה לנתבעת שמדובר בהשאלה, לא הציגה בפני ראיה כלשהי בנוגע לערך הצמידים ואמרה: "יש לי כזה בבית והראיתי את זה לחנות זהב והוא אמר שזה מה שזה שווה. אין לי אישור על כך".

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת ובנה ואת עדות הנתבעת אשר כל טענותיה למעשה אושרו על ידי התובעת והבן – הן הטענה לפיה בשום שלב עד ספטמבר 2011 (כשנתיים לאחר הגירושין) לא נאמר לה שמדובר בהשאלה והן הטענה בדבר תגובתו הנרגשת של בעלה דאז כשהיא הראתה לו את הצמידים, מסקנתי היא שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בתביעה זו.

מן הראיות עולה בבירור כי התובעת, ביוזמתה, ענדה על ידה של הנתבעת את הצמידים ובמשך 4 שנים לפחות לא רמזה לה כי מדובר בהשאלה בלבד (גם אם כדבריה חשבה שהיא תחזיר לה אותם). משכך, בצדק הבינה הנתבעת כי מדובר במתנה והדרישה להשבת הצמידים או ערכם בתוספת דמי שימוש בגינם כעת (מבלי שהערך הוכח בראיה כלשהי), אין לה בסיס ולהתרשמותי מדובר בדרישה חדשה שבאה על רקע גירושי בני הזוג.

התוצאה היא שהתביעה נדחית.