שפר ואח' נ' שפיגל ואח'

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (התובע) בתאונת דרכים שארעה ב-20/3/02 (התאונה). התובע נהג באופנוע שלא היה מבוטח בביטוח חובה ולכן תביעתו היא מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. הואיל והתאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל), הגיש גם המל"ל תביעת שיבוב בגין סכומים ששילם לתובע.

אין חולק כי נתבעת 1 אשמה בתאונה וחייבת לפצות את התובעים, והמחלוקות הן בשאלת מידת האשם התורם שיש לייחס לתובע ושיעור נזקיו.

התאונה

התובע, יליד 11/8/69, כיום כבן 43, נפגע בתאונת דרכים שארעה ב-20/3/02 עת נסע על אופנוע. כתוצאה מן התאונה נפגע בשתי ידיו ובברכו. התאונה ארעה בדרך לעבודה והוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

במועד התאונה לא היה האופנוע מבוטח בביטוח חובה.

התאונה נחקרה בידי המשטרה והוגש כתב אישום כנגדת הנתבעת 1 (ת/ 012135/02 מ"י נ' יעל שפיגל). בית-המשפט לתעבורה ניהל הליך פלילי מלא בו נשמעו, בין השאר, עדויות התובע והנתבעת, ולאחר כל אלה מצא להרשיע את הנתבעת 1 בהכרעת דין מפורטת ומנומקת בעבירות של נהיגה בקלות דעת ופניה שלא בביטחה, עבירות על תקנות 21(ג) ו-41 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 בזיקה לסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ולגזור עליה קנס, פסילת רישיון ל-3 חודשים ופסילה על תנאי (הכרעת דין מ-20/3/03 וגזר דין מ-31/3/03, כב' השופט יצחק גרטי).

בהתאם לסימן ז' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 מהווים הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי ראיה כנגד הנתבעות (סעיף 42א), ויש לראות אותם כאילו נקבעו בבית-משפט זה (סעיף 42ד).

על-פי הקביעות בהכרעת הדין התאונה ארעה בצומת מרומזר, כאשר הנתבעת סטתה מנתיב שמאלי המיועד לפניה שמאלה לנתיב ימני, בזווית חדה ותוך חציית שלושה נתיבי נסיעה. במהלך הסטיה פגעה בתובע שרכב ישר. בית-המשפט קבע כי הנתבעת התרשלה רשלנות רבתי וכדבריו: "עצם העובדה שהנהגת פנתה מנתיב לפניה שמאלה, לכיוון ימין תוך חצית נתיבים מימינה, הפתיעה המעורב עד כי מחמת הקירבה לא יכל היה אפילו להפעיל הבלמים. בפועל זה היה צעד בלתי צפוי מצד הנ', עד כדי הפתעת כל נהג רכב שנסע דרומה, כפי שארע בפועל. למעורב לא היתה כל סיבה לצפות להתנהגות כה רשלנית וחריגה מצד הנ' ועצם הפתעתה בסטיה הפתאומית הוותה רשלנות בדרגה גבוהה, אפילו אקבל גירסתה כי אותתה לפני כן" [סעיף ח']. בית-המשפט הוסיף וקבע כי גרסת התובע היתה אמינה, וכי התובע לא יכול היה למנוע את התאונה. עם זאת, נקבע ש התובע נסע במהירות 70 קמ"ש, מעבר למהירות המותרת. וכאמור בהכרעת הדין: "הוא היה איתן בגירסתו ואף נכון להודות כי נסע במהירות 70 קמ"ש, למרות שבכך הפליל עצמו, כפי שהודה בחוסר ביטוח ורשיון רכב תקף. אני התרשמתי מ[התובע] כי דבר אמת ולכן נותן אמון לעדותו, הן לגבי נתיב נסיעתו והן לגבי הנתיב בו ארע האימפקט, העדר כל התראה מצד הנ' על כוונתה לסטות ימינה וחצית כל הנתיבים, בחיתוך" [סעיף ט'].

בחקירתו לפני הודה התובע כי האופנוע עליו רכב היה בבעלותו מספר ימים בלבד, וכי לפני התאונה רכב על אופנוע בעל נפח מנוע קטן משמעותית (עבר מ-400 סמ"ק ל-900 סמ"ק) ו"המעבר היה בשבילי חד" [עמ' 21, 16-26].

אחריות ואשם תורם

נוכח קביעותיו המפורשות של בית-המשפט לתעבורה אין מחלוקת על אחריות הנתבעות לתאונה. המחלוקת נוגעת כולה לשיעור האשם התורם שיש לייחס לתובע, כאשר הנתבעות סבורות כי בנסיבות המקרה יש לייחס לו אשם תורם בשיעור 25% ואילו התובע סבור שאין מקום לייחס לו אשם תורם כלל שכן על פי קביעת בית-המשפט הוא הופתע מהתנהגות הנתבעת ולא היתה לו כל אפשרות להפעיל את הבלמים ולהימנע מהתאונה.

לאחר בחינת הראיות ושמיעת טענות הצדדים מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 20%. אכן, על פי ממצאי בית-המשפט לא היתה לתובע אפשרות למנוע את התאונה. עם זאת, עניינו של האשם התורם הוא בהשפעת התנהגותו של התובע על היקף הנזק, והדבר עולה בבירור מלשון סעיף 68 לפקודת הנזיקין שנפתח במילים "סבל אדם נזק ...". במקרה הנוכחי הוכח שהתובע נסע במהירות גבוהה מהמותר בחוק, וסביר כי המהירות השפיעה על מידת הפגיעה ועל שיעור נזקיו וכי לוּ היה נוסע במהירות החוקית היתה פגיעתו מתונה יותר. הואיל והוכח שתובע נסע במהירות מופרזת באופנוע חדש שלא היה מורגל אליו, מצאתי כי יהא זה נכון וצודק לייחס לו אשם תורם של 20%, ולהפחית מן הפיצוי שיקבע לו סך כאמור.

נכות רפואית

בתאונה נפגע התובע בגפיו. מומחה מטעמו (ד"ר משה לוינקוף) העריך כי נותרה לו נכות רפואית בשיעור של 30% על פי הפירוט הבא: 14.5% בשל פגיעה בשורש כף יד ימין, 5% בשל פגיעה במרפק ימין, 10% בשל פגיעה בכף יד שמאל, ו-5% בשל פגיעה בברך שמאל.

מומחה מטעם הנתבעת (פרופ' יעקב נרובאי) חיווה דעתו כי לתובע נותרה נכות רפואית של 14.5% בלבד, על פי הפירוט הבא: 10% בגין הפגיעה ביד ימין ו-5% בגין הפגיעה ביד שמאל.

נוכח הפערים מונה מומחה מטעם בית-המשפט (ד"ר משה דרור) שהעריך כי נותרה לתובע נכות בשיעור 27% על פי הפירוט הבא: 10% בשל הפגיעה בשורש כף יד ימין, 10% בשל מגבלת תנועה במרפק יד ימין, 5% בשל פגיעה בכתף שמאל ו-5% בשל הפגיעה בברך שמאל, 5% בגין צלקות. המומחה קבע כי התובע שהה באי-כושר זמני מלא למשך כחודשיים וחצי (עד 4/6/02) ובאי-כושר זמני חלקי (50%) למשך חודשיים נוספים.

לשלמות התמונה אומר כי ועדה רפואית של המל"ל העמידה את שיעור נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה על-14.26% בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 (התקנות) – 5% בשל כף יד ימין, 5% בשל כף יד שמאל ו-5% בשל מרפק ימין.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגע לשיעור הנכות התפקודית ולהשפעה הממשית של הנכויות על התובע. כידוע, הנכות הרפואית משמשת אמנם נקודת מוצא להערכת הנכות התפקודית, אולם אין בהכרח זהות בין השתיים. בית-המשפט נדרש לבחון, בנוסף לנכות הרפואית, את מכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע שלפניו לתפקד ולהשתכר, ובכלל זה, בין השאר, טיב הנכויות ואופיין, גילו של הנפגע, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו הספציפי. אם קיימות ראיות מצביעות על שינוי בפועל בשכרו של הנפגע עשוי נתון זה להוות מדד חשוב להערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).