כללית - אין מנוס מהטלת עונשי מאסר משמעותיים
1. הפסיקה קבעה לאחרונה כי מן הראוי להעלות את העונשים במקרים של גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים, ומעשית הכוונה היא הגדלת תקופת המאסר בפועל. אינני משוכנע שהעלאת תקופת המאסר היא תמיד הפיתרון הנכון. ייתכן ועבודות שירות לתקופות ארוכות של שלוש ארבע שנים היו יעילות יותר. אך מכיוון שאין אפשרות כזו בשיטת המשפט הנוכחית, הרי אין מנוס מהטלת תקופות מאסר ארוכות במקרים המתאימים. והכל כפי שיפורט.
העובדות
2. הנאשם לוי אלחנן חיים (להלן:
"הנאשם") הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 ל
חוק העונשין, תשל"ז - 1977, בצירוף סעיף 64 ל
פקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן:
"הפקודה"); בעבירה של חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38 (3) לפקודה; עבירה של סטייה מנתיב, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן
"התקנות"), בצירוף סעיף 68 לפקודה; עבירה של מהירות מרבית מותרת, עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות; ועבירה של גרם נזק לרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2), בצירוף סעיף 68 לפקודה.
3. התאונה עצמה ארעה בתאריך 9.7.2007 בשעה 23:30 או בסמוך לה. בתמצית, נהג הנאשם ברכב מסוג "פיאט" שמספרו 63-261-83 (להלן:
"הרכב") בכביש מס' 90 מבית שאן לכיוון ירושלים. עם הנאשם נסעו ברכב חברו חזקיה סבג (להלן:
"סבג"), שישב לצידו וישן, ושני טרמפיסטים אלעזר כהן (להלן:
"כהן"), שישב במושב האחורי מאחורי הנהג ואביתר מהון ז"ל (להלן:
"המנוח"), אשר ישב במושב האחורי מאחורי סבג.
4. באזור הק"מ ה - 293, נרדם הנאשם תוך כדי נהיגה וסטה לנתיב הנסיעה הנגדי. אותה שעה נסע בנתיב הנסיעה הנגדי רכב מסוג "איסוזו", שמספרו 36-137-66 (להלן:
"האיסוזו"). כהן, אשר הבחין בסטיית הרכב הנהוג בידי הנאשם ובאיסוזו המתקרב במהירות, קרא לנאשם וניסה להזהירו, אך לא הועיל. הנאשם לא שמע את הקריאות. סבג שהתעורר מקול קריאותיו של כהן והבחין ברכב האיסוזו המתקרב, משך את ההגה לימין על מנת להשיב את הרכב לנתיב נסיעתו. בשלב זה התעורר הנאשם ומשך את ההגה לשמאל. כתוצאה ממשיכות ההגה סטה הרכב מנתיב לנתיב עד שארעה ההתנגשות, בה נפצעו בדרגות פציעה שונות נוסעי הרכב. המנוח נפצע קשה בתאונה ונפטר כעבור יומיים מפצעיו.
5. טענתה המרכזית של ההגנה הייתה כי נותק הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הנאשם לבין התרחשות התאונה. לגישתה, התערבותו של סבג במהלך הנהיגה ומשיכות ההגה על ידו היו בבחינת גורם זר מתערב. לאחר ששקלתי את הטענה הגעתי בסופו של דבר למסקנה כי הקשר הסיבתי לא נותק בשל התערבותו של סבג. נקבע כי מי שנוהג בצורה רשלנית איננו צריך לצפות את התוצאה הספציפית של רשלנותו. תאונות מוזרות יש לרוב. כל שצריך הוא לצפות הוא כי ייתכן ועקב הרשלנות תיגרם תאונה.
6. לאחר שהוצגה תמצית העובדות והכרעת הדין כל שנותר הוא לדון בעונש הראוי. אך בטרם נעשה כן, נדון בקצרה בענישה הראויה בעבירות גרם מוות ברשלנות. בהמשך, ננסה להשליך על המקרה שלפנינו.
העונש המקובל בפסיקה על העבירה של גרימת מוות ברשלנות בנהיגה
7. גישתו של בית משפט זה מגמת בעבירת גרם המוות בנהיגה, ברורה וחד משמעית. הקטל בדרכים הוא "רעה חולה" לחברתנו ויש לנסות ולמנעו בכל דרך שהיא, בין היתר, ע"י נקיטת מדיניות ענישה ההולמת את חומרת המעשה.
"הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המרביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך" (רע"פ 2842/96 כחלון נ' מדינת ישראל, תקדין - עליון 96 (2).
8. כך למשל נגזר דינו של נהג שנרדם בשעת נהיגה לעשרים חודשי מאסר לריצוי בפועל ועשרים חודשים למאסר על תנאי וכן לפסילה של חמש עשרה שנה. ערעור על חומרת העונש לבית המשפט העליון נדחה פה אחד (ע"פ 1640/00
וופי חסון נ. מדינת ישראל (לא פורסם), ניתן ביום 30.3.2000). במקרה אחר, לא ציית נהג לאור אדום ברמזור אשר היה מוצב בדרכו ונכנס לצומת במהירות גבוהה. כתוצאה מכך, פגע ברכב אחר וגרם לתאונה בה נהרג אדם ושניים נפצעו. דינו של הנהג נגזר לשישה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילה לתקופה של 9 שנים. ערעורה של המדינה על קולת העונש התקבל בבית המשפט העליון, ונקבע כי אף שהמערער צעיר, נורמטיבי ותלמיד מחונן, נכון היה להגיב במקרה זה ביד קשה. בית המשפט העליון העלה את תקופת המאסר לשניים עשר חודשים בפועל. (ע"פ 4040/07
מדינת ישראל נ' שוברג'י (לא פורסם), ניתן ביום 14.1.2008).
9. בתקופה האחרונה מוצאים אנו בבתי המשפט אמירות לפיהן מן הראוי להעלות את גזרי הדין על נהיגה שהרגה את הנפש. כך למשל בעניין תפ (נצרת) 1120/05 מדינת ישראל נ' גראמנה (לא פורסם), ניתן ביום 17.7.2007, קובע כבוד השופט אמינוף: "נראה כי הגיעה העת, להחמיר באופן דרמטי בעונשים המוטלים על נאשמים הגורמים למותם של בני אדם בנהיגה ברכב. נראה לי, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מנוס אלא לראות בעונש המירבי, הקבוע לעבירת גרם מוות ברשלנות, כנקודת המוצא שממנה יש לצאת בקביעת עונשו של הנאשם".
10. כמובן, הענישה היא אינדיבידואלית ויש להתאימה לכל מקרה ומקרה. אולם לדעתנו בראש ובראשונה יש לעמוד על מידת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם הספציפי ובהתאם לה לגזור את כיוון הענישה. ככל שהרשלנות מזערית יותר, כן יינתן משקל רב יותר לנסיבותיו הספציפיות של הנאשם ולהפך. ככל שהרשלנות גבוהה יותר, כך יושם הדגש על האינטרס הציבורי של המניעה.
מידת הרשלנות שלפנינו
11. ב"כ המאשימה טען לפני כי רשלנותו של הנאשם במקרה דנן היא מן הרף הגבוה ביותר, הנושקת לעבירת ההריגה. רשלנותו של הנאשם איננה בשל איחור קל בתגובתו, כי אם בשל הירדמותו על ההגה וסטייתו לנתיב הנסיעה הנגדי. בנסיבות אלה הוסיף נסוגות נסיבותיו האישיות של הנאשם מפני הערך של קדושת החיים והצורך הציבורי בהרתעת ציבור הנהגים.
12. ב"כ הנאשם טען מנגד כי בנסיבות העניין המדובר ברשלנות מזערית מצד הנאשם. לרשלנותו של הנאשם התווסף גורם מתערב בדמות סבג, אשר תרם להתרחשות התאונה. ב"כ הנאשם הסתמך על עדותו של כהן, לפיה ללא התערבותו של סבג אפשר כי התאונה לא הייתה מתרחשת כפי שהתרחשה. לטענתו, קריאתו של כהן, אשר העירה את סבג, גרמה לבהלתו ו"הוציאה אותו מאיפוס". בשלב זה היה מאבק מכוון על ההגה לאורך כ - 500 מטרים בין סבג לנאשם ועל בית המשפט בבואו לגזור את עונשו של הנאשם, ליתן משקל לנתון זה.
13. לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבור כי המקרה דנן נעוץ דווקא בצד החומר של הסקלה. היא אפשר לראות את התאונה בנפרד מכלל התנהגותו של הנאשם. בעניין זה נאמנה עלי עדותו של העד כהן שהעיד לפני. על פי עדותו, הנאשם התעסק במהלך הנהיגה בטלפון הנייד, נהג במהירות גבוהה ביחס למותר ולתנאי הדרך, ולבסוף גם נרדם וסטה לנתיב הנסיעה הנגדי.
14. מאידך, יש ליתן משקל להתערבותו של סבג בנהיגה. אציין כי ייתכן ובהתערבות היה כדי לסייע להתרחשות התאונה ואולם ייתכן גם והתאונה הייתה מתרחשת בכל מקרה ותוצאותיה היו קשות יותר. התערבותו של סבג נעשתה במטרה לייצב את הרכב ולהחזירו למסלולו ואולם מכל מקום, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, היה על הנאשם לצפותה, שעה שהתרשל בנהיגתו.