שמיע ואח' נ' מזרחי

החלטה

הבקשה ותמצית טענות הצדדים

המשיב הוא התובע בתביעה שהוגדרה כתביעה בה מבוקשים "צווים להסרת קיפוח למניעת עושק המיעוט" וכן כתביעה למתן חשבונות. הנתבעים הם בעלי שליטה ודירקטורים בחברה המבקשת, שבה טוען התובע (המשיב) כי התבצעו מעשים העולים כדי קיפוח ועושק המיעוט כלפיו. שמה של המבקשת (להלן גם "החברה") מופיע בכותרת כתב התביעה, אף שהיא אינה התובעת ואף אינה מוגדרת כנתבעת.

המבקשת טוענת בבקשה נושא החלטה זו כי לא שולמה אגרה כדין על ידי המשיב. לפיכך היא עותרת למחיקת כתב התביעה לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולחלופין – לחיוב המשיב בתשלום האגרה המלאה, לשיטת המבקשת. עוד עותרת המבקשת למתן ארכה להגשת כתב ההגנה עד לאחר ההחלטה בבקשה זו ותשלום מלוא האגרה על פי ההחלטה. בבקשה נכתב גם כי חלק מהתביעה התיישן, אולם טענה זו אינה מפורטת ואינה חלק מהבקשה (ואף אינה רלבנטית לשאלת האגרות שהיא נושא הבקשה) ועל כן לא אתייחס אליה בהחלטה זו.

ליבת טענות המבקשת היא הטענה כי התביעה היא "תביעה כספית במסווה של בקשה לסעד הצהרתי", כלשון הרישא לבקשה. הטענה נסמכת, בין היתר, על סכומי כסף הנזכרים בסעיפים שונים בכתב התביעה. עוד כוללת הבקשה טענות לפיהן התביעה הנוכחית לא תסיים את ההתדיינות משום ש"בכוונת התובע להגיש בהמשך תביעות כספיות בהתבסס על הסעד ההצהרתי המבוקש בהליך זה" (סעיף 28 לבקשה). טענה זו מעוררת את שאלת האינטרס הלגיטימי במתן הצהרה, אולם שאלה זו אינה חלק מהדיון באגרת המשפט. האגרה משולמת על פי הסעדים כפי שהוגדרו ונוסחו בכתב התביעה. שאלת האינטרס הלגיטימי במתן סעד הצהרתי היא שאלה לגופו של עניין, משום שמתן סעד הצהרתי נתון לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט; אולם אין כל קשר בין השאלה האם יש הצדקה לתת סעד הצהרתי, לבין שאלת האגרה המגיעה בגין התביעה כפי שהיא ערוכה. ממילא לא אדרש במסגרת החלטה זו לשאלת האינטרס הלגיטימי במתן סעד הצהרתי במקרה הנוכחי. אם בית המשפט יגיע, במסגרת הדיון בתובענה, למסקנה כי אין אינטרס לגיטימי המצדיק מתן הצהרה בנפרד ממתן סעד אופרטיבי, יבוא הדבר לביטוי בתוצאה הסופית או במתן צו לתיקון התובענה הנוכחית כך שהיא תכלול עתירה לסעד כספי אופרטיבי. במקרה האחרון יהיה התיקון כרוך גם בתשלום הפרש אגרה על פי כתב התביעה כפי שיתוקן (תקנה 10(ג) לתקנות האגרות). יחד עם זאת, נראה בהמשך כי טענה זו מלמדת על האופן בו נכון להבין את התביעה ולסווגה לצרכי אגרה, אפילו לשיטת המבקשת.

המשיב טוען בתגובתו כי לחברה המבקשת אין כלל מעמד בבקשה, אולם טענה זו נטענת באופן לקוני, ללא פירוט וללא הנמקה כלל. המשיב אינו טוען במפורש כי המבקשת אינה בגדר נתבעת בתביעה. נהפוך הוא: מטיעוני המשיב בתגובתו עולה כי הוא רואה את המבקשת כבעלת דין לכל דבר בתביעה אף שלא הגדיר אותה כ"נתבעת". ראייה זו של המשיב נלמדת מהנטען בסעיפים 23 עד 26 (כולל) לתגובה, שם טוען המשיב כי מצופה ונדרש מהחברה לכבד את פסק הדין שיינתן בתביעה זו, אף שיהיה זה פסק דין הצהרתי. כיוון שהמשיב עצמו רואה את החברה כבעלת דין בתביעה, אין הוא יכול להישמע בטענה שאין לה מעמד בשאלת האגרה. זו כנראה הסיבה לכך שטענת העדר המעמד של המבקשת בנושא האגרה נטענה באורח לקוני, וטענה זו נדחית. לגופו של עניין, ליבת טענות המשיב היא כי כתב התביעה מתפרש על ידי המבקשת באופן מוטעה, וכי הסעדים המבוקשים נופלים בגדרה של תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן גם "תקנות האגרות"). בפי המשיב טענות נוספות, לרבות טענה לפיה יש לחייב את המבקשת עצמה בתשלום אגרה מעבר לזו ששולמה עם הגשת התביעה אם יוטל חיוב כזה, משום ש"מבחינה מהותית ותכליתית" יש להחיל את תקנה 8 לתקנות האגרות, החלה על תביעה נגזרת.

המסגרת הנורמטיבית

הכלל הוא שאגרת המשפט נקבעת לפי הסעדים כפי שהוגדרו ונוסחו בכתב התביעה. תקנות האגרות כוללות כללים בדבר תשלום האגרה בתביעות שבהן מבוקש סעד כספי (למעט מקום שהסעד הכספי הוא פיצויים על נזקי גוף, לגביהם נקבע הסדר מיוחד בתקנות), ובדבר תשלום אגרה בתביעות בהן מבוקש סעד אשר רואים אותו כבלתי ניתן לביטוי בכסף. תקנה 3 לתקנות האגרות כוללת את רשימת התביעות שרואים אותן כבלתי ניתנות לביטוי בכסף, ולענייננו רלבנטיות תקנות המשנה (1) ו-(2), הקובעות כי ברשימה זו כלולות התביעות הבאות:

"(1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור;

(2) תביעה למתן חשבונות שלא בהליך ביניים, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות". (כל ההדגשות הוספו).

האגרה ששילם המשיב חושבה על בסיס ההנחה שהתביעה נופלת לגדר הרישא של תקנות 3(1) ו-3(2) לתקנות האגרות, ולטענתו אלה אכן פני הדברים. המבקשת טוענת כי חלה הסיפא לתקנות אלה. זהו גדר המחלוקת האמיתי בבקשה זו, ובו יתמקד הדיון.

דיון

אגרה משולמת לפי נוסחו הקיים של כתב התביעה, ללא "פרשנות" שלו וללא דיון בשאלה האם יש הצדקה לכך שהתובע יזכה בסעדים שהוא עותר להם, כפי שנוסחו על ידו. הגישה ה"פשטנית" הזו מתחייבת ממהות ענייני האגרה. אגרה נקבעת, ככלל, על ידי הדרג המנהלי של בית המשפט. היא מתעוררת בפני דרגים שיפוטיים (רשמים ושופטים) רק היכן שיש צורך בכך. גישה המצריכה "פרשנות" של כתב התביעה תהפוך את נושא האגרות מנושא טכני המטופל מייד על ידי הדרג המנהלי לנושא הכולל שיקול דעת מובנה, ומכאן ועד להבאת כל תובענה בעניינים רבים בפני נושא משרה שיפוטית במסגרת תהליך פתיחת ההליך – קצרה הדרך. זו תוצאה שתסרבל מאד את תהליך העבודה של פתיחת הליכים רבים ותטיל עומס מיותר ובלתי מוצדק על הדרגים השיפוטיים, וכן תכניס מימד של אי ודאות לתחום האגרות שמטבעו מצריך כללים פשוטים וטכניים במהותם ורמת ודאות גבוהה.

כל הסכומים הנזכרים בכתב התביעה מובאים רק כחלק מהתשתית העובדתית המקימה, לדעת התובע, את עילות התביעה שהוא טוען להן. העובדה שכתב התביעה נוקב בסכומים במסגרת תיאור העובדות, אינה הופכת את התביעה לתביעה שבה מבוקש סעד כספי. עובדות לחוד וסעדים לחוד. האגרה נקבעת לפי הסעד ולא לפי פרטי העובדות הנטענות בכתב התביעה. לפיכך, יש לבדוק מהן כל הסעדים המבוקשים בכתב התביעה. השאלה המרכזית ואף היחידה הצריכה הכרעה היא, לפיכך, האם על פני כתב התביעה כוללים הסעדים שבכתב התביעה גם סעד כספי שהוא תוצאה של הצהרה, צו מניעה או צו עשה ושל מתן חשבונות, המבוקשים בתביעה.

כתב התביעה מנוסח בדרך ארוכה ובמידה מסוימת גם באופן מסורבל. הוא אינו כולל ריכוז של כל הסעדים המבוקשים במובחן מהעילות ומהעובדות הנטענות, כפי שראוי היה לעשות. קריאה קפדנית של כתב התביעה מלמדת, כי הסעדים המבוקשים בתביעה מפורטים בסעיפים הבאים שלו: 90 (הצהרה כי ניהול החברה על ידי הנתבעים 1 – 3 נעשה תוך העדפת בעלי מניות הרוב וקפוח זכויות בעלי מניות המיעוט); 93.1 ו-93.2 (צוים בעניין מתן גישה לחשבונות ומסמכים ובעניין מינוי רואה חשבון ממונה להעתקת ובדיקת מסמכים); 94 (סעד חלופי של הפסקת כהונת המנהלים הקיימים ומינוי מנהל מקצועי); 96.3 (הצהרה כי הלוואות מסוימות בטלות וכי על הנתבעים 1 ו-2 להשיב את סכומיהן לחברה); 96.4 (הצהרה כי הויתור והמחילה על ההלוואות נעשו שלא כדין); 97 (החוזר מילה במילה על המבוקש בסעיף 96.4); 98.3 (הצהרה כי הסכמות לגבי העסקת הנתבעים 1 ו-2 בחברה בטלות); 99 (שם מבוקש מבית המשפט "לקבוע כי עם ההכרזה על בטלותן של עסקאות ופעולות ..... קמה לנתבעים חובת השבה של התמורות שהתקבלו אצלם ..."); 100 ("להורות על עריכתם של תיקונים בספרי החשבונות של החברה... "); 101 ("ליתן כל סעד הצהרתי אחר נלווה או משלים לאלו המתבקשים כאן לשם הסרתו המלאה והיעילה של קיפוח זכויותיו של התובע והבטחת מניעת קיפוח בעתיד ותיקון מצבה של החברה"); 109 (הצהרה כי הנתבעים 1- 3 הפרו חובות כלפי החברה וכלפי בעל מניות המיעוט. במסגרת סעיף זה כותב התובע גם כי הוא "שומר על זכותו להגיש תביעה כספית אישית או תביעה נגזרת בשם החברה" עת יתבררו הנזקים שגרמו הנתבעים 1 – 3 לחברה ולבעלי מניות המיעוט ולאחר שיימסר המידע הדרוש); 112 סיפא (צו להפסקת כהונת הנתבעים 1 – 3 כנושאי משרה בחברה ולמינוי נושאי משרה מקצועיים ובלתי תלויים); 113 (הצהרה כי נתבעים 1- 3 הפרו אמונים כלפי החברה. גם כאן מוסיף התובע כי הוא "שומר על זכותו לפעול להגשת תביעה כספית... ").

הפירוט דלעיל של כל הסעדים המבוקשים בתביעה מלמד כי כולם נופלים בעליל וללא מחלוקת לגדר הרישא של תקנות 3(1) ו-3(2) לתקנות האגרות, למעט הסעדים שבסעיף 96.3 ובסעיף 99 לכתב התביעה שבהם יש התייחסות להשבה. על כן רק הסעדים שבסעיפים אלה צריכים התייחסות לצורך ההכרעה בבקשה זו.

לטעמי, גם הסעדים המבוקשים בסעיפים 96.3 ו-99 אינם הופכים את התביעה ל"תביעה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור" (בתקנה 3(1) לתקנות האגרות) או ל"תביעה לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות" (לפי תקנה 3(2) לתקנות האגרות). ההשבה נזכרת בסעיפים 96.3 ו-99 לכתב התביעה בהקשר של הצהרה בלבד על קיום חובת ההשבה, ולא כסעד המחייב אופרטיבית לשלם סכום כסף מכח חובת ההשבה. המבקשת עצמה טוענת כי בעקבות הצהרות כאלה, ככל שבית המשפט ימצא לנכון לתיתן, תידרש התדיינות נוספת כדי שיינתן פסק דין אופרטיבי המחייב מי מהנתבעים לשלם כספים (לחברה או לתובע). טענה זו מוכיחה בעליל כי גם המבקשת מבינה שעניין ההשבה הנזכר בסעיפים הנ"ל לכתב התביעה אינו עולה כדי עתירה לסעד כספי. בהקשר זה יש להביע תמיהה על הנטען בסעיפים 23 – 26 לתגובה. מסעיפים אלה עולה כי דווקא המשיב סבור שהצהרה על חובת השבה כמוה כפסק דין כספי המחייב בהשבה. דווקא לפי השקפה זו, על המשיב לשלם אגרה בגין שני הסעדים הנזכרים לעיל לא לפי תקנה 3, כפי ששילם, אלא לפי הכללים החלים על תביעה לסעד כספי. למזלו של המשיב, דין הטענה להידחות. ציפייה לחוד ותוקפו האופרטיבי של פסק דין לחוד. כל מי שמבקש סעד הצהרתי מצפה ומקווה שהצד השני יפעל בהתאם להצהרה, לכשתינתן; אולם עסקינן בציפייה גרידא. האבחנה בין פסק דין המצהיר על חובה לשלם לבין פסק דין אופרטיבי המחייב בתשלום סכום מוגדר אינה תיאורטית ואינה סמנטית. בניגוד לפסק דין אופרטיבי שאינו מקויים, לא ניתן להוציא לפועל פסק דין הצהרתי, ואף לא ניתן לנקוט בהליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט בגין אי מימוש ההצהרה או הימנעות מלפעול על פיה או בגין מעשה או מחדל המנוגד לה מצד מי שכלפיו ניתנה ההצהרה.

בשאר טענות הצדדים לא מצאתי צורך לדון, ובכלל זה בטענות כנגד תום-לבה של המבקשת ועיתוי הגשת הבקשה. כן לא מצאתי לנכון להידרש לטענה בדבר החלת תקנה 8 על התביעה, אף כי במאמר מוסגר יש לומר שאין לכאורה ממש בטענה משום שהתביעה לא הוגשה כתביעה נגזרת והתובע (המשיב) אף צפה, בגוף כתב התביעה, את האפשרות שיגיש בעתיד תביעה נגזרת. כמו כן אין מקום לקבוע את האגרה לפי שווי המניות אף שבדיון בסעד זמני הציע ב"כ המשיב את האפשרות של סיום הסכסוך בכך שאחד הצדדים ירכוש את מניות רעהו. הצעת פשרה לחוד, וחיוב באגרה לפי הסעדים המבוקשים בכתב התביעה לחוד.

התוצאה

הבקשה נדחית. כתב ההגנה יוגש במועד המתחייב מהחלטות קודמות.