פסק דין
בתובענה זו נתבעים שני בנקים, בגין ערבות בנקאית בסכום נקוב של 800,000 ₪ צמוד למדד, אשר הוצאה לבקשת התובעת ב-28.8.2002. מוציא הערבות הוא הנתבע 2 (להלן "הבנק הבינלאומי"), וזו הוצאה על ידו להבטחת חובותיו של החייב: א. יונה קבלנות ופיתוח (1991) בע"מ "בבנק לאומי לישראל בע"מ סניף חולון ח-ן מספר 547000/07". הערבות הבנקאית הוארכה מספר פעמים, ולבסוף מומשה על ידי הנתבע 1 (להלן: "בנק לאומי"), באמצעות סניף רחובות שלו, לזכות חשבון החייב מס' 124000/34 בסניף זה.
כפי שהתברר, חשבון החייב בסניף חולון של בנק לאומי, הועבר ביוזמת אברהם יונה, מי שהיה בעל השליטה בחייב, לסניף רחובות של בנק לאומי, ביחד עם חשבונות נוספים הקשורים לאברהם יונה, ולעת מימוש הערבות הבנקאית, לא עמדה לחובת החייב ששמו הנכון הוא: "א. יונה קבלנות בנין ופיתוח (1991) בע"מ" (להלן: "החייב" או "החברה החייבת") – כל יתרת חוב, בסניף חולון.
הערבות הבנקאית מומשה לאחר שעתירת התובעת לצו למניעת מימושה נדחתה, אך התובעת טוענת בסיכומיה שבנק לאומי לא היה רשאי לממש את הערבות; כי שני הבנקים המעורבים עוולו כלפיה, והיא מבקשת בתובענה זו לחייב את הנתבעים או מי מהם בהשבת סכום הערבות.
בפתח הדברים ראוי לציין:
טענות התובעת בכתב התביעה במתכונתו המקורית, כוונו אך כלפי הבנק המוטב, הוא בנק לאומי. הבנק הבינלאומי שהוציא את הערבות הוגדר שם כמשיב פורמאלי, וכך גם החברה החייבת שכבר נכנסה להליכי פירוק); הסעדים שהתבקשו היו פסק-דין הצהרתי, צו מניעה קבוע וצו עשה, ולבקשת התובעת ניתן צו ארעי למניעת מימוש הערבות הבנקאית. ואולם, הצו הארעי בוטל משנדחתה הבקשה לצו מניעה זמני, כשבית המשפט (כב' השופט טל שחר) קובע בהחלטתו בין היתר: מדובר בערבות בנקאית אוטונומית; התובעת הינה צד זר לערבות ואין לה מעמד בתביעה כלפי בנק לאומי; את טענותיה שדבר העברת חשבון החייב לסניף רחובות של בנק לאומי, נעלם מידיעתה, עליה לכוון כלפי החייב ואולי גם כלפי מוציא הערבות – הנתבע 2 (כאן), ומכל מקום, העילות לאי פירעונה של הערבות – חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות אינן מתקיימות במקרה זה (בש"א 182888/04).
בעקבות החלטה זו הוגש על ידי התובעת כתב תביעה מתוקן נגד שני הבנקים, כשכלפי בנק לאומי טענות התובעת הן שפירעון הערבות נדרש על ידו בניגוד לתנאי הערבות; כי כל התנהלותו ביחס לתובעת נגועה בחוסר תום לב שמעבר לחוסר תום לב גרידא, וכי במקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות את התערבות בית המשפט למניעת מימוש הערבות ולאחר פירעונה - להשבת הסכום שנגבה באמצעותה. כלפי הבנק הבינלאומי הטענה המרכזית היא, שנתבע זה התרשל כלפי התובעת בכך שלא יידע אותה על כך שהארכת הערבות נדרשה על ידי סניף אחר, ובכך שפרע את הערבות בפועל בניגוד לתנאיה.
בסיכומים מטעמה, הרחיבה התובעת את היריעה כלפי לבנק לאומי – בין היתר טוענת היא שם שנתבע זה גם התרשל כלפיה; הפר את חובת הנאמנות והזהירות, ואף עוול כלפיה בגרם הפרת חוזה, אבל אך ברור הוא שתוספות אלה הינן, כטענת הבנק, הרחבת חזית אסורה, מה גם שהתשתית העובדתית שבבסיס העילות החדשות, כפי שנראה להלן - לא הוכחה.
משהחל ההליך כאן, הגיש בנק לאומי בקשה למחיקת התביעה על הסף מהטעם של העדר עילת תביעה כלפיו, אך בקשה זו נדחתה. בית המשפט (מפי כב' השופט מ' יפרח) קבע בהחלטתו בין היתר: "טענות הבנק בדבר עקרון העצמאות על נגזרותיו ותוצאותיו, נכונות הן אלא שאין מקומן בהליך דנן. הן יפות וטובות עת מתבקש סעד שמטרתו היא מניעת חילוט הערבות הבנקאית ברם, ענייננו, אינו מניעת החילוט... עניין לנו בתובענה להשבת הכספים נשוא הערבות שחולטה, למצער מן הטעם שלא נתקיים עקרון ההתאמה המוחלטת (שכן הערבות לא חולטה בגין חוב בחשבון א. יונה בסניף חולון, אלא בגין חוב בסניף רחובות)". עוד אומר בית המשפט: "לא ידעתי מדוע לא תקום יריבות בין המשיבה, אשר חשבונה בבנק הבינלאומי הוא ששימש בסיס להוצאת הערבות שניתנה למבקש, במיוחד נוכח הטענה כי המבקש ידע על כך ואף ההסכם מיום 25.8.02 נמסר לו..." (בש"א 164300/06).
ההסכם מיום 25.8.02 אשר נזכר בהחלטה האחרונה, נעשה בין התובעת מצד אחד, לבין החברה החייבת ואברהם יונה – בעל השליטה בחברה זו - מצד שני, והוא בא להסדיר את יחסי הצדדים הנ"ל לקראת הוצאת הערבות הבנקאית שמימושה על ידי בנק לאומי, הניב תובענה זו.
ערבות בנקאית זו, היא אחת משורה של ערבויות בנקאיות שהתובעת העמידה, תמורת תשלום – מעין עמלה, לרשות החברה החייבת, לשם הבטחת מימון בנקאי שזו קיבלה בקשר לפרויקט בנייה ביישוב אלעד. הערבות הבנקאית הראשונה, הועמדה על ידי התובעת, לפי תצהירה, באוקטובר 1999, אך לענייננו נוגעות שתי ערבויות בנקאיות בסכום של 800,000 ₪ כל אחת, אשר הוצאו בדצמבר 2001 ובאפריל 2002 לטובת בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "בנק המזרחי") שהיה אז הבנק המלווה של הפרוייקט. לצורך העמדת הערבויות הבנקאיות הללו, נעשו בין התובעת לבין החברה החייבת ואברהם יונה, הסכמים במתכונת זהה, וההסכם מיום 25.8.02 אשר נעשה לקראת העמדת הערבות הבנקאית לטובת בנק לאומי, מאמץ את הוראות ההסכם שקדם לו מאפריל 2002. בשני ההסכמים שנעשו בקשר לערבויות הבנקאיות שהוצאו לטובת בנק המזרחי, מתחייב "הקבלן" – הוא אברהם יונה - לשעבד לטובת התובעת דירה הרשומה על שמו ועל שם רעייתו, במשכנתא בדרגה שנייה לאחר משכנתא בדרגה ראשונה בסכום של 890,000$ שרבצה על אותה דירה לטובת בנק לאומי (משכנתא בדרגה שנייה נרשמה לטובת התובעת עוד ביוני 2000, בקשר לערבות בנקאית קודמת). עם זאת, הקבלן מצהיר שבגין המשכנתא הראשונה לטובת בנק לאומי הוא קיבל מבנק זה אשראים ושירותים בנקאיים בסכום של כ-450,000$, והוא מתחייב שלא לקבל אשראים נוספים.
בהסכם מיום 25.8.02 אשר נעשה לקראת הוצאת הערבות הבנקאית לטובת בנק לאומי שהיא נשוא המחלוקת כאן – בנק לאומי היה לפי האמור בהסכם הנ"ל לבנק המלווה החדש – חוזר "הקבלן" על הצהרתו בקשר להיקף האשראים שהוא קיבל מבנק לאומי ועל התחייבותו שלא לקבל אשראים ושירותים בנקאיים מעבר להיקף האמור; הצדדים מבהירים שהערבות הבנקאית ניתנת בהסתמך על הצהרה זו, והקבלן גם מתחייב שאם בכל זאת יקבל אשראים ושירותים בנקאיים נוספים, הוא יודיע על כך לתובעת ויחזיר לידיה את הערבות הבנקאית, לאלתר.
על סמך ההתחייבויות הללו של הקבלן, טוענת התובעת בכתב התביעה, שבנק לאומי היה רשאי לממש את הערבות רק אם חובה של החברה החייבת עובר למימוש הערבות היה נמוך מ-450,000$ אלא שאז היה עליו להסיר את המשכנתא הרשומה לטובתו, ואילו אם החוב של החברה החייבת עלה אז על 450,000$, היה הבנק בכלל מנוע מלממש את הערבות או שאם חפץ לממשה - היה עליו למחוק כל חוב שמעל ל-450,000$.
אלא שלא זו בלבד שלא נעשה מצד התובעת כל ניסיון להוכיח שבנק לאומי הסכים לקשור את ידיו בדרך כלשהי להסכמות שבינה לבין החברה החייבת ואברהם יונה במה שנוגע למימוש הערבות – הבנק טוען נחרצות שההסכם האמור מעולם לא הגיע לרשותו או לידיעתו, כך שגם הטענה שהוא נהג בחוסר תום לב כלפי התובעת בהעניקו לחברה החייבת אשראים בהיקף דימיוני כלשונה, חרף היותו מודע להסכמות עמה או בכלל לקיומה – אין לה על מה שתסמוך.
במחלוקת העובדתית אם ההסכם הובא לידיעת הבנק אדון בהמשך, כאן ברצוני להעיר:
החברה החייבת ואברהם יונה הם אומנם "צד א" במערכת ההסכמים הנזכרת עם התובעת, אבל הכינוי "הקבלן" – ייוחד בהסכמים הללו לאברהם יונה. לחברה החייבת כינוי נפרד, והוא "החברה". עולה אפוא, שההצהרה וההתחייבות של הקבלן ביחס להיקף האשראים והשירותים הבנקאיים שהוא קיבל – כלל אינן מתייחסות לאשראים שהחברה החייבת נטלה מבנק לאומי. אומנם, בהסכם נוסף שנעשה שנה מאוחר יותר בקשר להארכת הערבות הבנקאית, עניין זה "תוקן" – שם נאמר שהקבלן מצהיר כי התחייבויותיו בבנק לרבות התחייבויות החברה אינן עולות על 450,000$ - אך אין טענה שגם הסכם זה נמסר לבנק. יוצא אם כן, דבר תמוה למדי. אחת הטענות של בנק לאומי, והבנק חוזר עליהן לא אחת היא, שההתחייבות שניתנה לתובעת ביחס להיקף האשראי שניתן ל-"א. יונה", הייתה חסרת משמעות כבר בעת שהוצאה הערבות הבנקאית, משום שהאובליגו הכולל בסניף חולון, עובר להוצאת הערבות, עמד על 10,706,000 ₪ - אז כ-2,300,000$. אלא שההסכם עם התובעת שלטענתה נמסר לבנק לאומי, אינו מתייחס לאובליגו של החברה החייבת כי אם לאובליגו של "הקבלן", ואם לא די בזה – כשבנק לאומי מדבר על האובליגו של "א. יונה" הוא מתייחס, כפי שעולה מדף אובליגו ליום 6.8.02 (נספח ב' לתצהיר מטעם הבנק), לאובליגו המצרפי של חברה אחרת בשם: "יונה א. קבלנות בנין (1996) בע"מ, ושל בעלי "חשבונות מקורבים". זהותם של אלה, אינה "מוסגרת" על ידי דף האובליגו, והקורא "הרגיל" לא יכול לחלץ ממנו נתונים ביחס להיקף האשראים שנטלה החברה החייבת לבדה, שלא לדבר על האשראים שנטל אברהם יונה מבנק לאומי. וזאת לציין, הגב' וגשל אומרת בתצהירה (סעיף 13), שלאברהם יונה היו בסניף חולון חשבונות פרטיים ועסקיים. מסיכומי הבנק עולה אומנם הטענה שהאובליגו הכולל ב"חשבונות מקורבים" שעמד אז על כ-6,600,000 ₪ (כ-1,400,000$), "שייך" לחברה החייבת – אך בניגוד לטענתו, לא ניתן להסיק זאת מהסבריה של הגב' וגשל בחקירתה. מצד שני, ב"כ התובעת, שבדיוק מסיבה זו טוען בסיכומיו שדף האובליגו שהוצג אינו רלבנטי – נאחז בו בכל זאת כשמצד אחד הוא מייחס את האובליגו הכולל של "א. יונה" לחברה החייבת – כך עולה למשל מסעיפים 86-88 לסיכומיו - על מנת להניח תשתית לטענות כלפי בנק לאומי, בעילות כגרם הפרת חוזה ורשלנות שזכרן לא בא בכתב התביעה, ומצד שני טוען הוא שהערבות מומשה לא בגין חובה של החברה החייבת, כי אם בגין כל החוב של קבוצת "א. יונה" – מה שלא נטען בכתב התביעה אף לא בתצהיר התובעת (ראה: סעיף 50 לסיכומים)
ועתה לערבות הבנקאית שהוצאה ביום 28.8.2002 וגלגוליה.
כאמור, הערבות הבנקאית הוצאה להבטחת חובותיה של החברה החייבת "בבנק לאומי לישראל בע"מ, סניף חולון ח-ן מספר 547000/07", והיא "אינה ניתנה להעברה או להסבה בכל צורה שהיא". הבנק מוציא הערבות מתחייב לשלם את סכומה לפי דרישה ומבלי להטיל על המוטב חובה לבסס או לנמק את דרישתו, ואין חולק על כך שמדובר בערבות בנקאית אוטונומית.
תוקף הערבות אמור היה לפוג ב-28.2.2003, וב-17.1.2003 פנה בנק לאומי, סניף חולון לבנק הבינלאומי ודרש את סכום הערבות או לחלופין את הארכתה. התובעת התבקשה על ידי הבנק הבינלאומי מוציא הערבות, לחתום על בקשה להארכת הערבות; בקשה כזו אומנם נחתמה – הבקשה נושאת את התאריך 29.1.03, והערבות הוארכה עד ליום 28.8.03. לאחר מכן, הוארכה הערבות עוד פעמיים – עד ל-28.8.2004 ועד ל-28.8.2005, אך מאחר שחשבון החברה החייבת הועבר לסניף רחובות של בנק לאומי באפריל 2003, הסניף הנעבר הוא שפנה לבנק הבינלאומי בדרישה לשלם את סכום הערבות או לחלופין להאריכה. גם בקשר לשתי ההארכות הללו חתמה התובעת על טופס בקשה להארכת הערבות, כשבבקשה הראשונה מהשתיים אשר נושאת את התאריך 21.8.03, שם המוטב הוא: "בנק לאומי סניף רחובות" וכתובתו "רח' הרצל 200 רחובות", ובבקשה השנייה והאחרונה אשר נושאת את התאריך 22.7.04 – שם המוטב הוא: "בנק לאומי לישראל" וכתובתו "הרצל 200 רחובות". בניגוד להארכות קודמות – ביחס להארכה האחרונה לא הוצג הסכם חדש בין התובעת לחברה החייבת ואברהם יונה, ובא כוח התובעת בכלל פוסח על הארכה זו בסיכומיו, אך הוא מצביע על כך שבהסכם שנעשה עם התובעת בקשר להארכה הקודמת, שאף היא התבקשה כאמור, על ידי סניף רחובות, עדיין מדובר על ערבות לטובת בנק לאומי סניף חולון, מה שתומך לדעתו בטענת התובעת שהיא לא הייתה מודעת לחילופי הסניפים, למרות שהדבר עולה מהבקשה להארכת הערבות עליה חתמה.
למרות שב-13.4.2004, הוארכה הערבות הבנקאית, כקודמתה, לשנה תמימה נוספת, כשבועיים לאחר שהוארכה, דרש בנק לאומי את מימושה – לדבריו כדי לאפשר לחברה החייבת לקבל צו הקפאת הליכים. או אז פתחה התובעת בהליכים למניעת מימוש הערבות ופנתה לבנק הבינלאומי בבקשה לאשר לה "בחוזר, כי הערבות הבנקאית הנ"ל אשר הוצאה על ידכם לרבות כל הארכותיה הוצאו לבקשתי, תוך הקפאת כספים המופקדים בחשבונותי בסניפכם.... הנ"ל דרוש לי בדחיפות עקב טענת בל"ל, כאילו אין לי זכות לעתור לצו מניעה כנגד פירעון הערבות כיוון שאינני קשורה לעניין" (נספח י' לתצהיר מטעם הבנק הבינלאומי – סומן נ/2).