תא"מ
בית משפט השלום נתניה
|
6815-02
17/01/2010
|
בפני השופט:
יעל קלוגמן
|
- נגד - |
התובע:
שמוליק הידראוליקה בע"מ
|
הנתבע:
דורון דגמי
|
החלטה,החלטה,החלטה,החלטה |
החלטה
1.בפתח הדיון הקודם, בעמ' 115 לפרוטוקול, אמר ב"כ התובעת כי כל חומר שהוגש בתיק, לרבות בהליכי בקשת הרשות להתגונן – והיו במקרה זה מספר בקשות כאלה – עומד כחומר ראיות.
על כך הגיב ב"כ הנתבע כי לדידו חומר הראיות הוא התצהיר.
בהחלטה שנתתי באותו מעמד ציינתי כי לא ברור מתגובה זו אם ב"כ הנתבע מתנגד לדברי ב"כ התובעת אם לאו.
עוד כתבתי כי ב"כ התובעת יוכל להפנות לתקנה הרלבנטית בתקנות סדר הדין האזרחי, וככל שתהיה אז מחלוקת – היא תידון לגופה.
2. בפתח ישיבת היום הפנה ב"כ התובעת לתקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בתקנת משנה (א) של תקנה זו נקבע הכלל: כי ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר בתובענה.
בתקנת משנה (ב) של תקנה 246 נאמר: כי בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין, ואם מדובר בעדות, בעל פה או בתצהיר, רשאי הוא לדרוש לחקור את העד.
3.ב"כ הנתבע אמנם התנגד כי החומר שהוגש בהליכי בקשת הרשות להתגונן ישמש חומר ראיה.
הטעם שבדין אשר הציג לכך הוא כי ב"כ התובעת לא הודיע מראש על כוונתו להשתמש בחומר שבבקשות הרשות להתגונן כחומר ראיה, ועל כן נמנע מהנתבע להערך לכך בעוד מועד. בכך הסתמך ב"כ הנתבע על ב"ש 153/86 שם דן בית המשפט העליון בצירוף כמוצגים, בשלב של סיכומים בבית המשפט העליון, של חומר חקירה מתיק מצ"ח אשר לא הוגש כלל כראיה בבית המשפט דלמטה.
החלטתו של בית המשפט העליון נשא בה על הפרשנות שיש ליתן לתקנות 437 וכן 439 לתקנות סדר הדין האזרחי שעוסקות בהגשת תיקי מוצגים.
עוד דן בית המשפט העליון בסמכותו של הרשם על פי סעיף 90 רישא לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.
במיוחד הסתמך ב"כ הנתבע על הפסקה הלפני אחרונה בהחלטת בית המשפט העליון שנשא בה על חלק מהמוצגים ובאופן ספציפי התייחסה לתצהיר מסויים שהוגש לבית המשפט במסגרת המרצה שבתוך ההליך. לגבי תצהיר זה אמר בית המשפט העליון כי הוא מהווה חלק מתיק בית המשפט. אותו תצהיר אמנם לא הוגש כראיה עצמאית, אך המערער לא התנגד לו בעת שהוגש ואף לא ביקש לחקור את המצהיר. על כן קבע בית המשפט העליון כי יש לראות תצהיר זה כחלק מההליך שהתנהל בתיק העיקרי, ולפיכך אין מניעה לכלול אותו בתיק המוצגים.
4. ב"כ התובעת השיב על טיעון זה כי יש לאבחן את החלטתו האמורה של בית המשפט העליון מענייננו: בענייננו אין עסקינן בסיכומים ובהגשת מוצגים בעת הסיכומים, אלא מצויים אנו במסגרת דיון ההוכחות בתיק, ועל כך חלה תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא תקנות 437 ו-439 שלהן, אשר נדונו בהחלטתו של בית המשפט העליון.
עוד טען ב"כ התובעת כי החומר מתוך בקשות הרשות להתגונן, אשר הוא מבקש לראותו כראיה במסגרת הראיות, הוא חומר, לרבות תצהירים, שהוגשו על ידי הנתבע עצמו, והנתבע אף נחקר עליהם חקירה נגדית בפרוטוקול אשר ב"כ התובעת הפנה אליו.
5.ב"כ התובעת צודק בטיעונו.
זאת ועוד, הפיסקה שבסיפא של החלטת בית המשפט העליון בב"ש 153/86, שעליה במיוחד הסתמך ב"כ הנתבע, לא זו בלבד שאינה תומכת בטיעונו אלא להיפך: באותה פיסקה מתייחס בית המשפט העליון לתצהיר שהוגש במסגרת הליך המרצה שהתנהל בהליך העיקרי, ולגבי תצהיר כזה – אשר כאשר הוגש לא היתה התנגדות להגשתו – אומר בית המשפט העליון כי הוא מהווה חלק מתיק בית המשפט קמא, ובתור שכזה אין מניעה לכלול אותו בין המוצגים.
נראה כי דברים אלה נסמכים על תקנה 246 ומיישמים אותה כלשונה וכרוחה, כפי שביקש לעשות ב"כ התובעת.
יתרה מזאת, ב"כ התובעת אף הפנה לפרוטוקול שבו נחקר הנתבע על התצהירים שעליהם הוא מבקש להסתמך, בהתאם לתקנה 246, בהיותם חלק מחומר הראיות בתיק.
אותה פסקה בהחלטתו של בית המשפט העליון, אומרת בדיוק את שטוען ב"כ התובעת.