שלמה ואח' נ' ראש המועצה האזורית גלבוע ואח'

פסק דין

עניינו של פסק דין זה בבקשת העותרים למחיקת העתירה, השבת האגרה וחיוב המשיבים בהוצאות עתירתם.

רקע

1.ביום 17.5.2011 הגישו העותרים עתירה זו בבקשה להורות את המשיבים 1 ו- 2 להוציא תחת ידם צווי הפסקה מינהליים למפעל לעיבוד עצים, הפועל ללא היתר בסמוך לביתם (להלן- המפעל).

2.בעתירתם גוללו העותרים את ניסיונותיהם החוזרים ונשנים להביא לסילוק המפעל אשר היווה עבורם סכנה מוחשית ואף גרם למטרדי רעש, ריח וזיהום. העותרים פנו תחילה לבעלי המפעל (המשיבים 3 ו- 4), ומשלא בא הדבר על פתרונו, פנו בין היתר למשרד להגנת הסביבה, מנהל היחידה הארצית לפיקוח על הבניה, מנהל האגף לרישוי עסקים במחוז הצפון, מינהל מקרקעי ישראל, ראש מדור מניעת דליקות באיגוד ערים עמק יזרעאל ואחרים.

3.מרבית הגופים אליהם פני העותרים ניסו במסגרת הסמכויות המוענקות להם בחוק להביא לסילוק המטרד. כך למשל המשרד להגנת הסביבה שלח נציג מטעמו לאזור (נספח ז' לעתירה), היחידה הארצית לפיקוח על הבניה פנתה לוועדה המקומית לתכנון ובניה "גלבוע" אשר הגישה כתב אישום על שימוש חורג (נספח ז' לעתירה), ראש המדור למניעת דליקות באיגוד ערים עמק יזרעאל פנה למנהל רישוי עסקים במועצה האזורית גלבוע כדי שזה יפעל בעניין (נספח ב' לנספח ח' לעתירה), ועוד.

בהקשר זה יצוין, כי במכתבו מיום 17.10.2010, כתב ראש האגף לרישוי עסקים ואתרי רחצה במשרד הפנים כי מכתבם של העותרים "הופנה לטיפול הממונה על הרשויות במחוז הצפון" (הוא המשיב 2 בעניינינו) וכי הוא נתבקש להשיב לעותרים במישרין.

4.ביום 14.2.2011, ומשלא הוצא צו הפסקה מינהלי למפעל, כפי שקיוו העותרים שייעשה בידי המשיב 2, פנו העותרים באמצעות בא כוחם למשיב 1 וביקשו שיורה על סגירת המפעל, ברם זה כלל לא השיבם. ביום 7.4.2011 פנו שוב העותרים למשיב 1 באמצעות בא כוחם, אך גם הפעם נותרו ללא מענה.

5.בנסיבות אלה הוגשה העתירה שלפניי.

תמצית טענות הצדדים  

6.העותרים מתמצתים בבקשתם למחיקת התיק את טענותיהם בדבר הימצאו של המפעל בסמוך לביתם ומציינים כי חרף פניותיהם לגורמים רבים ושונים, הדבר לא בא על פתרונו עד כי נאלצו להגיש העתירה. הם טוענים כי מימנו את העתירה מכיסם הפרטי וכי לא היה מנוס מהגשתה, לאור התנהלותם הקלוקלת הממושכת של המשיבים. לסיום טוענים העותרים כי נוכח הגשת העתירה הופסקה הפעילות במפעל.

7.מנגד טוען המשיב 1, כי סגירת המפעל אינה כרוכה בהגשת העתירה, אלא בפעולות שנקטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "גלבוע", וביניהן: שליחת מכתב התראה למשיבים 3 ו- 4, הפניית המקרה לעו"ד והגשת כתב אישום נגד המשיבים 3 ו- 4. כל אלה, כך המשיב 1, מלמדים שהמועצה האזורית "גלבוע" והוועדה לתכנון ובניה "גלבוע", פעלו בדרכים המקובלות לפי החוק. טוען המשיב 1 כי אילו לא הגישו העותרים את העתירה בחיפזון אלא ממתינים למיצוי ההליכים נגד המשיבים 3 ו- 4 לפני פנייה לבית המשפט, הם היו מגלים כי במועד הגשת העתירה או בסמוך לו, המפעל היה בתהליך סגירה. בהתחשב בהתייתרות העתירה, באי קיום דיונים, בכך שההליך היה קצר ופשוט וללא התערבות בית המשפט, כאשר הסעד המבוקש התקבל, אין לפסוק הוצאות. לבסוף טוען המשיב 1, כי הוא אינו המשיב המתאים וכי לא היה כל מקום לתביעה אישית נגד ראש המועצה. ולכן גם מטעם זה, אין לחייבו בהוצאות.

8.לטענת המשיב 2, משרד הפנים אינו הגורם המוסמך להורות על סגירת עסקים, אלא רשות הרישוי, וזאת בהתאם לחוק רישוי עסקים התשכ"ח – 1968, וכן בהתאם לסעיף 36 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. יתרה מכך, צירופו של המשיב 2 לעתירה היה מוטעה מלכתחילה, באשר פעילותה של המשיבה כגורם מפקח על הרשויות המקומיות לא היתה מקימה לעותרים עילה מינהלית וממילא העותרים היו מחויבים בהוצאות משפט.

9.המשיבים 3 ו- 4 צורפו כמשיבים פורמאליים לעתירה. לטענתם, אילו היו העותרים פונים אליהם קודם שהגישו את עתירתם, הם היו למדים כי המפעל עתיד להיסגר ביום 30.6.2011, כפי שאירע בפועל. בנסיבות אלה, כך נטען, אין להשית עליהם הוצאות.

דיון והכרעה

10.אבני הבוחן בשאלת פסיקת הוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו, נדונו בהחלטה שניתנה במסגרת בג"ץ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.5.1994), והן מתמצות בשאלות הבאות: האם היה צידוק בהגשת העתירה?; האם לא הזדרז העותר בפנייתו לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות?; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה ?; האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה.

11.במקרה שבפניי, העותרים ביקשו מבית המשפט להרות את המשיבים 1 ו- 2 לפעול מכוח סמכותם לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן – חוק רישוי עסקים), הקובע:

"היה לממונה על המחוז, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות הענין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק".

בית המשפט עליון עמד על הערכים שחוק רישוי עסקים חפץ ביקרם: "בריאות הציבור, שלום הציבור וביטחונו, איכות החיים והסביבה, וכל שאר ערכים שהחוק טרח למנותם עבורֵנו ולהציגם לפנינו אחד לאחד. בכל מקרה ובכל עניין נשאל עצמנו בקול גדול ומהדהד: האם הפעילות הנבחנת עלולה לפגוע באחד מאותם אינטרסים שהחוק מדבר בהם?" (רעפ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, ניתן ביום 1.12.04). מהחומר שצורף לעתירה עולה בבירור כי הגורמים אליהם פנו העותרים סברו שהמפעל עומד בסתירה לתכליותיו של חוק רישוי עסקים, והראיה לכך היא כתב האישום שמצאה הוועדה לתכנון ובניה "גלבוע" להגיש נגד המשיבים 3 ו- 4. בנסיבות אלה, ומשעה שהמשיב 1 כלל לא השיב לפניות העותרים ונמנע מלקבל החלטה, מוצדק היה להגיש את העתירה (השוו: עתמ (חי') 19947-07-10 הלל הלקין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה-השומרון, ניתן ביום 19.10.2010; וכן עתמ (חי') 3349/06 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' מועצה מקומית עראבה, ניתן ביום 30.12.2007). אשר למיצוי אפשרויותיו של העותר ושאלת השיהוי, לא נטען דבר בעניין זה, ואולם העותרים פנו למשיב 1 בשתי הזדמנויות שונות, כאשר האחרונה שבהן ביום 7.4.2011. המשיב 1 נמנע מלהשיב לעותרים ואף לא קיבל החלטה בעניין פנייתם. באשר למשיב 2, הדברים שונים במעט, משום שהעותרים לא פנו אליו במישרין, אלא פנו לראש האגף לרישוי עסקים ואתרי רחצה במשרד הפנים, שהודיעם כי העניין "הופנה לטיפול הממונה על הרשויות במחוז הצפון". עם זאת, מאחר ומדובר בשני נושאי משרה במשרד הפנים ובהינתן שראש אגף רישוי עסקים אף הפנה עותק ממכתבו מיום 5.12.2010 לעותרים גם למשיב 2 (נספח ז' לעתירה), איני זוקף את היעדר הפנייה הישירה למשיב 2 לחובתם של העותרים. אשר לשאלה הרביעית והאחרונה, האם עצם הגשת העתירה היא שאפשרה את קבלת הסעד המבוקש, העותרים טוענים כי נוכח הגשת העתירה נסגר המפעל ואילו המשיבים כולם טוענים כי הדבר נבע מלחץ שהפעילה הוועדה המקומית לתכנון ובניה "גלבוע" ששיאו הגשת כתב אישום נגד המשיבים 3 ו- 4. בנסיבות העניין איני מוצא חשיבות בהכרעת המחלוקת ודי לי בכך שהמשיבים 1 ו- 2 נמנעו מלהחליט בשאלת הצורך בצו סגירה מינהלי. אפשר שאילו החליט מי מהם או שניהם שלא להוציא צו כאמור החלטתם היתה סבירה ולא היה מקום להתערב בה, אלא שהשניים החליטו שלא להחליט, דבר המקים עילה לעתירה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים.