שלום בית וגירושין

הבעל והאישה נישאו זה לזו כדמו"י בחו"ק ביום כ"ה בתשרי התשנ"ה (29 בספטמבר 1994)ומנישואין אלו נולדו שני ילדים ילידי 1997 ו2003.

ביום ט' במרחשון התשע"ב (06 בנובמבר 2011) הגישה האשה תביעת גירושין כנגד בעלה.

בסמוך לזה, ביום י"ב במרחשון התשע"ב (11 בנובמבר 2011), הגיש הבעל כתב הגנה לתביעת הגירושין. ביום זה אף הוגשה תביעה לשלוםבית ע"י הבעל. ביום כ"ב בשבט התשע"ב (15 בפברואר 2012)הוגשה בקשה לצו מניעה זמני האוסר עשיית דיספוזיציה בדירת הצדדים, וביה"ד הוציא צו כמבוקש ביום כ"ג בשבט התשע"ב (16 בפברואר 2012).

ביום ב' בשבט התשע"ב (26 בינואר 2012) ניתנה החלטה, ובה נכתב כי הסמכות לדון בנושאי המשמורת והקטינים נקנתה בערכאה האזרחית, וכן הדין בעניין פירוק השיתוף בדירת הצדדים. אולם חלוקת הזכויות הממוניות ואיזון המשאבים מסור לביה"ד הרבני.

בכתב התביעה לגירושין שהוגש ע"י האישה נכתב כי המורדות בחיי הנישואין נסובו סביב התנהגותו האלימה של הבעל כלפי אשתו. הבעל הוא קנאי אובססיבי ונהג להאשים את האישה בהאשמות חסרות שחר על לא עוול בכפיה. לדבריה, הוא נהג כלפיה בצורה מחפירה וקיללה, העליבה והשפילה. בין השאר התבטא לטענתה: "את לא שווה כלום, את שמנה, את מכוערת, את מטומטמת."

האישה טוענת שהבעל השתמש כנגדה באלימות מילולית ובאלימות פיזית. לפני שמונה שנים היכה אותה בראשה, לאחר כמה שנים היכה אותה עם מקל מטאטא ברגלה ואף איים עליה ביום ט' בתשרי התשע"ב (07 באוקטובר 2011)כי אם תכניס גבר אחר לביתם הוא ירצח אותה.

בנוסף טוענת האישה שהבעל בגד בה. הבעל לדבריה הוא "רועה זונות". לטענתה, התפתחה אצלה בעיה גניקולוגית ומשפנתה לטיפול רפואי נאמר לה כי ככל הנראה נגרמה זו מבגידת הבעל. עוד מוסיפה, כי בהתעמתות עם הבעל, הוא הודה בכך. לדבריה גם בנסיעות לחו"ל במסגרת עבודתו עשה כן וכי תצרף מסמכים המאששים את טענותיה אלו.

היא מוסיפה כי על פי כל הנזכר טענתו לשלוםבית אינה כנה. מדובר בטענות טקטיות אשר מטרתן לאמלל ולמרר את חיי התובעת. לדבריה אין כל סיכוי להשיב את שלוםהבית.

בתביעתה דורשת אף את כתובתה העומדת על סך של 32,000 ש"ח.

ביום י"ג בתשרי התשע"ב (11 באוקטובר 2011) הגישה האישה לביהמ"ש בכפר סבא בקשה למתן צו הגנה עקב אלימות מילולית ופיזית ובעקבות חששה שהבעל יאבד את עשתונותיו וירצח אותה.

בדיון בביהמ"ש ביום כ"ט בתשרי התשע"ב (27 באוקטובר 2011) הגיעו הצדדים להסכמות ועל פיהן ימשיכו לחיות תחת קורת גג אחת, ותתקיים חלוקה מסודרת ומפורטת של שימוש בחלקי הדירה לפי שעות נפרדות ושונות.

בכתב ההגנה לתביעת הגירושין שהוגש ביום י"ב במרחשון התשע"ב (09 בנובמבר 20111)הכחיש הבעל את טענות אשתו. הוא מבקש לדחות את כתב תביעתה של אשתו, את תביעת הכתובה ותוספתה ואף לחייבה לשוב לשלוםבית, ואם תסרב לכך, יש להכריז עליה כאשה מורדת על כל המשמע מכך, כולל הפסד כתובה ותוספתה.

לדבריו, האישה אשמה בהתדרדרות ביחסים ביניהם, היא זו שעזבה את חדר השינה המשותף, היא זו המסרבת לחיי אישות ואף התקינה מנעול לחדרה. טענותיה של האישה, לדברי הבעל, הם כתוצאה מהדרכה "ו/או בשל שעיניה נתנה באחר", כלשונו.

הבעל טוען בנוסף כי פניו לשלוםבית בכנות, לדבריו הוא רוצה ומאמין בכל ליבו כי שלוםהבית אפשרי. האישה יודעת היטב, הוא מוסיף, כי רצונו לשלוםבית הוא כנה.

הוא מוסיף, כי איננו אלים ולא נהג ולא נקט בשום אלימות משום סוג שהוא וטענותיה טענות בדים.

הוא מכחיש כי הוא רועה זונות וכי הוא לא בגד באשתו מעולם עם אף אישה זרה וכל עלילותיה בעניין זה ובעניין האלימות הם הוצאת שם רע.

הוא מוסיף וטוען כי לאחר חקירת האישה בעניין תלונתה כנגדו, הוציאה המשטרה צו להרחקתה של האישה ל5 ימים בשל אלימותה הפיזית כלפיו, מבלי שביקש זאת כלל וללא שהוגשה מצדו תלונה על כך.

הבעל מוסיף לטעון כי האישה יצרה פרובוקציה על פי תכנון מראש. בערב יום כיפור התשע"ב, 7/10/11, התלוננה בתלונת שווא למשטרה, אשר זו הרחיקה אותו ל5 ימים ולאחר החקירה כאמור ציוותה להרחיק את האישה לחמשה ימים ביום י"ב בתשרי התשע"ב (10 באוקטובר 2011). האישה היא זו שתקפה אותו, והשוטר צילם את הסימנים האדומים בגבו.

למחרת יום הכיפורים, י"א בתשרי התשע"ב (09 באוקטובר 2011), הגישה האישה תביעה לפירוק שיתוף. ברור לכל, כותב הבעל, כי תביעה שכזו הייתה מוכנה מבעוד מועד עוד טרם ערב יום הכיפורים ורק המתינה האישה עמה עד להצלחת הפרובוקציה ויצירת העילה להגשתה.