בין הצדדים התקיימו הליכים בפני בית דין רבני אזורי אחר ובמסגרת הליכים אלו ניתנו החלטות. בהתאם להחלטת בית הדין הגדול מיום ט"ו חשון תשע"ג (31.10.2012)המורה על העברת הדיונים לבית הדין בצפת, עברו התביעות להתברר בפנינו.
בנסיבות אלו ועוד בטרם הצדדים הופיעו בפנינו התעוררה שאלה עקרונית: דיונים שהתנהלו בין בעלי דין בפני הרכב אחד של בית דין ובשלב מאוחר הם עברו להתנהל בפני הרכב אחר - האם בית הדין השני מחויב ללכת בתלם שקבע בזמנו בית דין קמא, והאם בית הדין השני בהחלטותיו כפוף לכל ההחלטות שכבר ניתנו בטרם התיק הועבר אליו.
עמדתנו בשאלה הנזכרת ניתנה בהחלטה מיום כ"ה אייר תשע"ג (05/05/2013). בפתיחת אותה החלטה קבענו שמכאן ואילך בית דין זה יקיים את הדיונים תוך בירור הטענות והראיות הרלבנטיות להחלטות שיינתנו על ידנו כפי שנוכחנו בהן בדרך בלתי אמצעית, אך אין בכוונתנו לשוב ולדון בטענות שנידונו קודם לכך בפני הרכב אחר - להתייחס ולהביע דעה ביחס להליכים שהתקיימו קודם שהצדדים הופיעו בפנינו.
בהמשך להחלטה זו הוגשה בקשה מטעם הנתבעת, ובה היא מבקשת לקבוע שכל ההחלטות שכבר ניתנו בבית דין קמא מחייבות, וכי בית דין זה יפעל מכאן ולהבא על יסוד אותן החלטות ובלא לסטות מהן. עותק של בקשה זו יועבר לצד שכנגד.
בעקבות בקשה זו, להלן השלמה להחלטה הקודמת.
למעשה עומדת בפנינו שאלה עקרונית: בנסיבות של תיק שהועבר מהרכב להרכב, מהו מעמדן של ההחלטות שכבר ניתנו - האם בית הדין השני רשאי לסטות מהן?
בטרם נתייחס להיבט העקרוני של נידון זה נציין שהשאלה שעמדה לפתחו של בית דין זה לאחר הדיון הראשון הייתה - האם על בית דין זה להורות על מניעת ביקורי האב אצל בנו במרכז קשר כל עוד לא יעבור את ההליך שנקבע בבית דין קמא, דהיינו פנייה למרפאה ציבורית לבריאות הנפש שבמסגרתה ייעשה לאב אבחון והערכה ביחס למצבו.
אנו סברנו כי אין למנוע את הביקורים במרכז הקשר. המענה שניתן על ידינו לשאלה זו מיוסד על הקביעה שהחשש שהתנהלות כזו או אחרת של האב בעת שהוא משוחח עם הבן הקטין - בן חמש שנים בלבד - עלולה להסב לו נזק בלא שתימצא הדרך למנוע זאת לאלתר אינה מצדיקה מניעת ביקור המתנהל במרכז הקשר תחת פיקוח הגורמים המקצועיים. סברנו כי בנסיבות הנוכחיות, כשהאב מעוניין באמת ובתמים בחידוש הקשר עם הבן, ואין אינדיקציה המייחסת לאב כוונה שלילית בעת הביקור, אלא לכל היותר יוחסה לו התנהלות שאינה תואמת לגילו של הבן, יש לאפשר את הביקור במרכז הקשר
בנוסף, במקרה זה האב מתנגד בכל תוקף לגשת לאבחון המבוקש, ואין דרך לאכוף זאת עליו, לבד מן האפשרות להורות שכל עוד יתמיד בסירובו, הוא לא יזכה לראות את בנו. בנסיבות אלו, אילו הסדרת ביקורי הבן אצל האב הייתה בעיקרה זכות של האב, לא הייתה מניעה להודיעו שזכות זו לא תוענק לו בטרם ימלא אחר ההוראות שניתנו לו. אך הסדרת ביקורי הבן אצל אביו נקבעת בראש ובראשונה מתוך דאגה לטובת הבן - עיין בפסק דין שכתבנו בתיק אחר והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"א סי' מב. בהתאם לכך, סביר להעריך מראש שהצבת תנאי הסף הנזכרים להסדרת ביקורי הבן אצל האב במרכז הקשר תביא למצב שבו לא יתקיימו ביקורים, ויתפתח ניכור הורי על כל השלכותיו הקשות עבור הבן. בנסיבות אלו, בחינת מכלול השיקולים מטה את הכף לדעה שהסיכון בהסדרת הביקורים במתכונת שקבענו קטן מאוד ביחס לסיכון ולנזק החמור לניכור ההורי העלול להתרחש אם תתקבל עמדת הנתבעת.
ביחס לשאלה העקרונית הנזכרת, מאחר שלא ידוע לנו שנידון כזה התברר בפסיקת בתי הדין (לבד מהערה קצרה של בית הדין הגדול בהחלטה שהובאה בספר "סדר הדין בבית הדין הרבני" לפרופ' אליאב שוחטמן ח"ב עמ' 568), נרחיב את היריעה ביחס לנידון זה.
לכאורה, יש מקום להבחנה בין בעלי הדין ובין בית הדין: ביחס לבעלי הדין - כל ההחלטות השיפוטיות שכבר ניתנו, ולא בוטלו בבית הדין הגדול, מחייבות את הצדדים, ובית הדין אמור לאכוף על הצדדים החלטות שיפוטיות שבתוקף.
מאידך גיסא, ככל שהדבר נוגע לבית הדין גופו, תפיסת היסוד ההלכתית ביחס לפסיקת ההלכה בדיני התורה בכלל ובמסגרת הליך שיפוטי בפרט היא - שאין מקום שרב פוסק הלכה או דיין היושב על מדין יפסוק הלכה למעשה בניגוד להכרתו ומצפונו ויבטל דעתו בפני אחרים, לרבות בפני גדולים ממנו. כל עוד פוסק ההלכה ירד לעומקה של הלכה כראוי, וגם לאחר עיון בדברי החולקים עליו, דבק הרב הפוסק דבק בדעתו וסבור שהצדק עמו וכי הגדולים ממנו טעו בפסיקת ההלכה - אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואינו רשאי לפסוק בניגוד למצפונו ולהכרתו.
החריג היחיד לכלל הנ"ל הוא במסגרת דיון בבית הדין: כשדיין אחד נשאר בדעת מיעוט - עליו לפסוק כדעת הרוב בהתאם להוראת הכתוב "אחרי רבים להטות".
ועיין בספר החינוך מצוה ע"ז שכתב:
"שלא ילך אחד מן הדיינים אחר דעת דיין אחד גדול ... מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו... שנאמר לא תענה על ריב לנטות ורצה לומר לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטייה לבד אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך."
ועי"ש במנחת חינוך שה"ה בדיני ממונות כן. וכן בערוך השלחן חו"מ סי' יח ס"ט כתב שאם הדיין אומר אני פוסק כדעת פלוני בלא להבין דבריו וק"ו בלא להסכים עם דבריו, אלא מבטל דעתו לדעת אותו פלוני, אינו דיין כלל.
והרא"ש במסכת סנהדרין (פרק ד' סי' ו') כתב: "היכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה, לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה, ואם עשה כן - זהו
דין שקר." ודבריו הובאו בטור חו"מ סי' כה וברמ"א. בספר פלפולא חריפתא על הרא"ש (אות צ') כתב לבאר את דברי הרא"ש:
"כשזה הדיין פוסק כאחד מהם
בלא דעת עצמו, א"כ אין כאן דין כלל. ומכאן שגם שלשה שישבו בדין ושנים מהם חלוקים, לא יאמר השלישי, אף אני כמוהו של אחד מהם בלא ראיית טעמו, אלא לפסוק כמי מהם שירצה, שגם זה דין שקר, והוא פשוט" (ההדגשה אינה במקור).
ההלכה נותנת לגיטימציה מלאה לכל תלמיד חכם הראוי להוראה לשאת ולתת כדרכה של תורה גם בדברי גדולים ממנו ואף בפסקי הלכה של גדולי וחכמי הדורות שקדמו - עיין בדברי הרא"ש במסכת סנהדרין פרק רביעי סי' ו'. המגבלה היחידה היא שלא לחלוק על דברי התלמוד - שקבלו מעמד מיוחד - "סוף הוראה" (בבא מציעא דף פו, א).