שייקין נ' אמר ואח'

פסק דין

זוהי תביעה קטנה לפיצוי התובע על נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בתאונה שארעה ביום 27.12.09 ובה היה מעורב, על פי הנטען, רכבה של הנתבעת מס' 1 שהיה מבוטח בזמנים הרלבנטיים על ידי הנתבעת מס' 2.

עולה מכתב התביעה כי במועד הרלבנטי לתאונה, רכב התובע עמד בחנייה מלאה וכי הנתבעת מס' 1 פגעה ברכבה ברכב התובע וגרמה לו לנזקים המפורטים בחוות הדעת השמאית אשר צורפה לכתב התביעה.

הנתבעות, בכתב הגנתן כנגד התביעה, הכחישו את טענות התובע ועתרו לדחיית התביעה נגדן תוך חיוב התובע בהוצאותיהן. נטען על ידי הנתבעות, כי במועד הרלבנטי לתאונה החנתה הנתבעת מס' 1 את רכבה במקום המיועד לחנייה בסמוך לשוק העירוני בטבריה ובעת שהנתבעת מס' 1 שבה לרכבה, גילתה לתדהמתה כי רכב חסם את רכבה ומנע בעדו לצאת ממקום חנייתו. באותן הנסיבות ובעת שהנתבעת מס' 1 החלה מבררת עם העוברים ושבים לגבי זהות הבעלים של הרכב החוסם, ניגשה אליה בעלת הרכב וטענה כי הנתבעת מס' 1 פגעה ברכבה. כבר באותו מעמד הכחישה הנתבעת מס' 1 טענותיה של בעלת הרכב ודחתה אותן.

בנוסף, נטען על ידי הנתבעות כי התובעת (צ.ל., התובע), פנתה אליהם לראשונה רק בחלוך מספר שנים ממועד התאונה וכי דו"ח השמאי נערך באיחור של 3 שנים.

במהלך הדיון שנערך לפני היום בתביעה הקטנה שמעתי את עדויותיהם של העדים.

מטעמו של התובע העידה רעייתו והעיד השמאי מטעמו ומטעמן של הנתבעות העידה הנתבעת מס' 1.

לאחר שמיעת העדויות ושמיעת סיכומי טענותיהם של בעלי הדין, התיק נדחה למתן פסק דיני זה. אציין כבר עתה כי לאחר שמיעת העדויות והטענות נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.

בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

כאמור, לעניין נסיבות התאונה העידו לפניים שתיים, רעיית התובע והנתבעת מס' 1.

רעיית התובע אישרה בעדותה כי לא ראתה במו עיניה את התרחשות התאונה בזמן אמת וכי בזמן זה היא שהתה בעסקה הנמצא בקרבה למקום התאונה. העדה העידה לפני כי שמעה את קול המכה וכן אישרה היא כי גם למשמע הקול הנ"ל לא יצאה מן העסק לכיוון הרכב בשל עיסוקיה מול לקוחות העסק. רק בשלב מאוחר יותר, בעת שהתפנתה לצאת מן החנות לאחר שמספר הלקוחות פחת ואפשר לה לצאת מן העסק, יצאה מן החנות ועשתה כדי לחסום את רכב הנתבעת מס' 1.

זה האחרונה, הכחישה בעדותה בתוקף כל פגיעה ברכב התובע. הנתבעת מס' 1 אישרה חסימת רכבה על ידי רכב זר עם זאת, כאמור, שללה היא בתוקף כי פגעה ברכב התובע עובר להחניית הרכב ועזיבתו. גרסה זו של הנתבעת מס' 1, ניתנה על ידי לנתבעת מס' 2 כפי שניתן להתרשם מטופס ההודעה על מקרה ביטוח (מוצג נ/1), אשר נמסר ביום 22.7.13 ולא בסמוך לאחר התאונה הנטענת.

התובע, אף שעדותו היתה עשויה להיות רלבנטית לשאלות השנויות במחלוקת ולמצער לחלקן, בחר מדעת שלא להעיד.

השמאי מטעמו של התובע, העיד לפני אולם עדותו מטבע הדברים נגעה לנושא הנזק ולא לשאלת האחריות.

תמונות העשויות היו לשקף את הקשר שבין רכב הנתבעת מס' 1 לנזק שנגרם לרכב התובע, כמו למשל, תמונת רכבה של הנתבעת מס' 1 לאחר הפגיעה עם נזקים הקושרים אותו לנזק שנגרם ברכב התובע, לא הוגשו על ידי התובע.

בנסיבות העניין, וככל שרעיית התובע העידה כי היתה עסוקה וטרודה בענייני העסק בזמן התאונה ואף לא טרחה לצאת מן העסק למשמע הבום, אין לשלול את האפשרות כי רכב אחר לאו דווקא של הנתבעת מס' 1, היה זה שפגע ברכבה וכי חסימת רכב הנתבעת מס' 1, שנעשתה מתוך הנחה כי המדובר ברכב הפוגע, נעשתה שלא כדין.

בנסיבות העניין, שוכנעתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ובענין הנטל, כידוע, מוטל זה על כתפי התובע (ראה בד.נ. 4/69 נוימן נ' פסיה, פד"י כ"ד (2), בעמ' 229).

בנסיבות העניין, הריני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעות יחד הוצאות המשפט בסך 500 ₪ וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.