שחרורו ממעצר של מואשם ביידוי בקבוקי תבערה

העורר, יליד 1993, נתפס מיד לאחר שיידה, ביחד עם שניים אחרים, שני בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב ישראלים שנעו באזור דיר אבו משעל.

מיד עם מעצרם, הודו העורר וחבריו במעשה והסבירו כי קיבלו את בקבוקי התבערה מאדם בוגר שדרבן אותם לזרוק את הבקבוקים.

בתום חקירתם שוחררו שני חבריו של העורר. בתיק החקירה אין אינדיקציה ברורה לסיבת השחרור, אולם ניתן לשער כי זה נבע מגילם הצעיר של שני המעורבים (לגבי אחד מהם לא ניתן היה לקבל אינדיקציה ברורה לגילו, והשני יליד 1994).

לעומת זאת, נגד העורר הוגש כתב אישום שייחס לו שתי עבירות של זריקת חפץ מבעיר, המתייחסות לאירוע שתואר לעיל. התביעה אף ביקשה להורות על מעצרו של העורר על תום ההליכים. בקשה זו התקבלה ע"י בימ"ש קמא, שציין כי מעשי העורר מסוכנים וכי עניינו שונה מזה של חבריו שהיו צעירים ממנו.

ב"כ העורר סבור כי החלטת בימ"ש קמא אינה יכולה לעמוד. לדעתו, אין להשלים עם מעצר העורר שהגיע בקושי לגיל 14, שכן מעצר זה עלול לפגוע באופן חמור בעורר ולהכניס אותו למעגל העבריינות הקשה. כן טען הסנגור לאפליה בין עניינו של העורר לבין זה של חבריו ששוחררו. הסנגור הוסיף וטען כי משפחת העורר מוכנה לקבל עליו אחריות, ואף לבחון שילובו בתכנית שיקום.

התביעה הצבאית התנגדה לערר, תוך שהדגישה את החומרה שבמעשי העורר ואת ההבדל הקיים בינו לבין חבריו. התביעה הטעימה כי לנוכח פערי הגילים אין כאן אפליה פסולה, אלא הפעלת שיקול דעת ראוי מצד המשטרה.

אומר מיד כי מצד הדין ראויה הייתה החלטתו העקרונית של בימ"ש קמא בדבר קיומה של עילת מסוכנות. זריקת בקבוקי תבערה הינו מעשה אשר מטבעו עלול לסכן את ביטחון הציבור באופן חמור. אשר על כן, גם במקרים בהם מעורבים נאשמים צעירים בגילם, ביטחון הציבור מחייב, ככלל, להורות על מעצר עד תום ההליכים. עם כל הצער שבדבר, אשר זכה לביטוי הולם בהחלטתו של בימ"ש קמא, אין להפקיר את שלמותם הגופנית של הנוסעים בכבישים, גם אם לצורך כך נאלץ לפגוע בזכויותיהם של נאשמים קטינים, דוגמת העורר.

אלא שבמקרה דנן, החלטות הרשויות הביאו למצב תמוה מכמה סיבות. כפי שכבר הוזכר, שני המעורבים הנוספים בפרשה שוחררו ללא כל תנאים, מבלי ששחרור זה הוסבר באופן ממצה. מכל מקום, אין מחלוקת כי העורר מבוגר מחבריו במספר חודשים בלבד, וכי שלושתם היו מעורבים באותה מידה בעבירות. עם זאת, במהלך הדיון הסתבר כי אחד המעורבים ששוחרר נשפט בעבר בשתי הזדמנויות (!) בגין זריקת בקבוקי תבערה, ריצה עונשי מאסר של חודשיים ושלושה חודשים, ותלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר מותנים. על אף האמור, שוחרר מעורב זה מבלי שננקט נגדו כל הליך משפטי, בעוד העורר נותר במעצר. גם המעורב הנוסף הודה בחקירתו כי נעצר בעבר בגין עבירה דומה. למותר לציין כי המשטרה והתביעה לא נקטו צעדים מינימאליים לבחינת עברם של המעורבים, למרות דבריהם המפורשים בחקירתם. 

לטעמי, בנסיבות אלה, על אף הפגיעה לשלום הציבור העלולה להיגרם משחרור העורר, לא ניתן להשלים עם האפליה שנוצרה בינו לבין חברו.

לאור מסקנה זו, הגעתי לכלל החלטה, לא בלי לבטים, כי יש להורות על שחרור העורר.

אשר על כן, הנני מקבל את ערר הסנגוריה ומורה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים:

א.      הפקדת 8,000 ש"ח.

ב.      התייצבות לדיונים שייקבעו בעניינו. בעניין זה ייראה זימון שיימסר לב"כ העורר, כזימון שנמסר לעורר באופן אישי.

לא יעמוד העורר בתנאים אלה, יובא בפני שופט של ערכאה ראשונה בתאריך 5.2.08, אשר יבחן את הצורך בשינוי תנאי השחרור.

ניתנה והודעה היום, 29 בינואר 2008, כ"ב בשבט התשס"ח, בנוכחות העורר, ב"כ והתוב"ץ.

המשנה לנשיא

רמ"שית: גו