שושנה ואח' נ' א.אהרנסון בעמ

1. בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.11.2017 (כבוד השופט ר' יעקובי, ת"א 56366-09-14) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין, בהתאמה). פסק הדין הורה על אכיפת הסכמי פשרה שנחתמו בין הצדדים – 26 בעלי נכסים מצד אחד והמשיבים 1 ו-2 מצד שני (להלן: בעלי הנכסים ו-היזמים, בהתאמה) – וקבע כי על בעלי הנכסים להעביר את הזכויות בנכסים שבבעלותם לידי חברת דירות עם בע"מ (להלן: "דירות עם"). קביעה זו היא שעומדת במוקד הערעור שהגישו המבקשים.

           יובהר כבר עתה כי בעלי הנכסים נחלקים לשתי קבוצות: המבקשים בבקשה הם 23 בעלי נכסים המיוצגים יחד (להלן: המבקשים), בעוד חברת בביוף את בביוף בע"מ (המשיבה 4; להלן: בביוף), ביקשה להפריד את עניינה מעניינם של יתר בעלי הנכסים. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי פסק הדין ניתן כלפי 26 בעלי נכסים – 25 בעלי נכסים שיוצגו יחד ובביוף – ואולם בהודעת הערעור שהגישו המבקשים מנויים 23 בעלי נכסים בלבד. עוד יצוין כי בביוף הגישה אף היא ערעור על פסק הדין וצירפה לו בקשה לעיכוב ביצוע (ע"א 107/18; להלן: בקשת בביוף) –  בקשה זו נדחתה בהחלטה שניתנה על ידי ביום 8.4.2018.

תמצית הרקע העובדתי ופסק הדין

2. התיאור העובדתי הדרוש לעניין פורט בהרחבה בהחלטתי מיום 8.4.2018, ואיני מוצאת מקום לחזור עליו. יצוין בתמצית כי הרקע לפסק הדין הוא עסקאות מכר שנקשרו לפני כשני עשורים שבמסגרתן רכשו בעלי הנכסים – ובהם המבקשים – יחידות ב"פרויקט השוקניון" בירושלים. בסופו של יום היוזמה להקמת "השוקניון" לא צלחה, ובעלי הנכסים נקטו בהליך משפטי נגד היזמים (ת"א (מחוזי י-ם) 4308/02). הליך זה הסתיים על דרך הפשרה והצדדים חתמו ביניהם על הסכמי פשרה (להלן: הסכמי הפשרה). כחלק מהסכמי הפשרה התחייבו בעלי הנכסים למכור את נכסיהם לצד שלישי שיבקש לרכוש את כל שטחי היזמים בקומה שבה ממוקמות היחידות שבבעלותם, ככל שיימצא כזה (קרי, בעלי הנכסים התחייבו להצטרף למכירה של נכסי היזמים לצד שלישי, בהתאם לתנאים שנקבעו). כן פורטו שתי חלופות לקביעת שווי התמורה עבור הנכסים; תוך שניתנה לבעלי הנכסים אפשרות לבחור ביניהן למשך 24 יום ממועד המימוש של המכירה, שאז תעבור הבחירה לידי היזמים. לימים נפתח הליך כינוס נגד היזמים ובמסגרתו אישר בית המשפט שדן בהליך הכינוס את הצעת "דירות עם" לרכוש את הפרויקט כולו מידי כונס הנכסים. חרף האמור, בעלי הנכסים מיאנו למכור את היחידות שבבעלותם ל"דירות עם" וטענו כי ההתחייבות למכור את נכסיהם כפי שעוגנה בהסכמי הפשרה אינה חלה בנסיבות המקרה – ובגין התנהלות זו הגישו היזמים ו"דירות עם" (המשיבים 1–3, יכונו יחד: המשיבים) תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים לאכיפת הסכמי הפשרה.

3. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבים וקבע כי על בעלי הנכסים – הן המבקשים הן בביוף – לקיים את הסכמי הפשרה "ככתבם וכלשונם" ומשכך עליהם למכור ל"דירות עם" את הנכסים שבבעלותם. בהקשר זה נדחו טענות בעלי הנכסים שלפיהן בנסיבות המכירה של הפרויקט ל"דירות עם" (שנעשתה כאמור כחלק מהליך הכינוס) אין מקום להחיל את ההתחייבות שנטלו על עצמם במסגרת הסכמי הפשרה; ובתוך כך נקבע כי לא נפל פגם בהליך המכירה שהתנהל תחת פיקוחו ובאישורו של בית המשפט שדן בהליך הכינוס. עוד נקבע כי לנוכח היעדר שיתוף פעולה מצד בעלי הנכסים, המשיבים היו רשאים לבחור את החלופה לחישוב התמורה עבור הנכסים; וכן הובהר כי השומות שנעשו לנכסים אינן מקפחות את בעלי הנכסים. בית המשפט הוסיף וציין כי דומה שהתנגדות בעלי הנכסים למימוש המכירה נובעת משיקולים שבכדאיות העסקה ובניסיון להפיק ממנה רווחים נוספים. עוד יצוין כי בית המשפט העניק ל"דירות עם" היתר לפיצול סעדים כבקשתה, כדי שתעמוד לה האפשרות לתבוע בגין נזקיה הכספיים לכשיתגבשו באופן סופי.

           ביום 14.12.2017 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין ואולם הבקשה לעיכוב ביצוע נושא החלטתי זו הוגשה רק ביום 29.4.2018, לאחר שנדחתה בקשת בביוף.

טענות הצדדים

4. לדברי המבקשים, הבקשה לעיכוב ביצוע מוגשת על ידם על רקע דרישות חוזרות ונשנות מצד המשיבים לקיום פסק הדין לאלתר, טרם שהוכרע הערעור. המבקשים טוענים כי מאחר שנימוקי הערעור שלהם שונים משל בביוף – סיכויי הערעור שהוגש מטעמם טובים ודי בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין. בתוך כך המבקשים טוענים כי הליך הכינוס שלל את הזכות שהוקנתה ליזמים במסגרת ההתחייבות שנקבעה בהסכמי הפשרה (שלפיה בעלי הנכסים מחויבים להצטרף למכירה לצד שלישי); וכי "דירות עם" אינה יכולה להיחשב כצד שלישי כמשמעו בהתחייבות האמורה. נוסף על כך, נטען כי נושי היזמים (שפתחו בהליך הכינוס) ו"דירות עם" (שרכשה את הפרויקט במסגרת הליך הכינוס) מצויים בבעלות משותפת והדבר מעיד על הפגם החמור שנפל לגישת המבקשים בהליך הכינוס. עוד טוענים המבקשים כי ככל שפסק הדין לא יעוכב הם ייאלצו למכור ל"דירות עם" את זכויותיהם בנכסים, צעד בלתי הפיך שיהפוך את הדיון בערעור לתיאורטי. המבקשים מוסיפים ומציינים כי העברת הזכויות ל"דירות עם" תאפשר לה לעשות בנכסיהם כל דיספוזיציה שעולה על רוחה, לרבות שיעבוד, מכירה והטלת עיקולים מצד צדדים שלישיים; ומנגד נטען כי ל"דירות עם" לא ייגרם כל נזק בשל עיכוב במכירה שכן הנכסים מצויים ממילא בשימוש חברת ניהול שבשליטתה. עוד טוענים המבקשים כי התנהלותה של "דירות עם" שאצה לממש את פסק הדין נגועה בחוסר תום לב, ובהקשר זה מציינים את העובדה שהמשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, בדרישה לאכוף על המבקשים למכור את נכסיהם; ואולם זו נדחתה, בין היתר בנימוק ש"לא היה ראוי להגיש את הבקשה ואין לנקוט הליכים מרחיקי לכת מכוח הפקודה הנ"ל בשלב שבו תלויה ועומדת הבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט העליון, גם אם בקשה דומה לה נדחתה".

           המשיבים מצידם מתנגדים בתוקף לעיכוב ביצוע פסק הדין וחוזרים על הטענות שהשמיעו בתגובה לבקשת בביוף. לטענתם, ההחלטה בבקשת בביוף חלה גם על עניינם של המבקשים ומחייבת אותם; במיוחד בהינתן שהעיכוב במימוש הסכמי הפשרה מסב ל"דירות עם" נזק משמעותי שהולך וגדל. בהקשר זה מציינים המשיבים כי כל עוד הדירות בבעלות בעלי הנכסים, "דירות עם" מנועה מלהוציא לפועל תכניות ארוכות טווח ולממש את הזכויות שנרכשו על ידה. עוד טוענים המשיבים כי הבקשה הוגשה שלא בתום לב וכל תכליתה לשפר את כדאיות התמורה שתובטח למבקשים עבור זכויותיהם בנכסים. מכל מקום, המשיבים עומדים על כך שאם תתקבל הבקשה חרף התנגדותם יש להתנותה בהשלמת כלל ההליכים הקודמים לביצוע העברת הבעלות בנכסים, או לחלופין בהפקדת ערבות בנקאית.