בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. עילת התביעה היא תקיפה, הפרת חובה חקוקה ורשלנות.
האחריות
1. 1. התובע, יליד 1948, שימש במועד הרלוונטי שומר בחניון "אגד" בתחנה המרכזית בראשון לציון. ביום 20.2.99 בשעה 21:15 לערך הגיעו הנתבעים, אחים, ילידי 1980 (הנתבע 1) ו - 1976 (הנתבע 2) לכניסה לחניון ברכבם. הנתבע 1 נהג ברכב והנתבע 2 ישב לצדו. בהתאם לגרסת התובע הנתבעים בקשו ממנו לפתוח את השער על מנת שיוכלו לחנות במקום ולהיכנס לקניון הסמוך. התובע, לפי גרסתו, הסביר להם כי מדובר בחניון המיועד לרכבי "אגד" בלבד, כפי שציינו גם התמרורים המוצבים במקום, אך הנתבעים בכל זאת התעקשו להיכנס ושאלו את התובע שאלות שונות בדבר אופן ההגעה למקומות שונים. בשלב מסוים הגיע אוטובוס והתובע פתח עבור האוטובוס את שער החניון. בשלב זה ניסו הנתבעים להיכנס עם רכבם לחניון. התובע ניסה למנוע כניסתם ונעמד מול רכבם. לדברי התובע יכלו הנתבעים לנסוע לאחור עם רכבם ולא היה צורך להיכנס פנימה על מנת לצאת. לאחר שקיללו אותו רשם התובע את מספר רכבם על קופסת סיגריות שהייתה ברשותו. בתגובה, יצא הנתבע 1 מהרכב והחל לתקוף ולדחוף את התובע תוך שהוא מנסה להוציא בכוח את קופסת הסיגריות מידו. לאחר מכן הנתבע 2 עבר לשבת במושב הנהג ולידו התיישב הנתבע 1. הנתבע 2 החל לנסוע לכוון התובע, פגע בו ברגליו והתובע נזרק בעצמה על מכסה המנוע של הרכב ונחבל בגופו. בעוד התובע שרוע על מכסה המנוע של הרכב ומחזיק במגבי הרכב המשיך הנתבע 2 בנסיעתו כ - 70 מ' נוספים ובצע פניה חדה שמאלה כדי להעיף התובע מהרכב. כתוצאה מכך הוטח התובע לארץ ושוב נפגע בגופו. הנתבעים המשיכו להכות התובע והנתבע 1 אף פתח את הדלת הקדמית הימנית ופגע באמצעותה בכתפו השמאלית של התובע. לאחר הארוע ברחו הנתבעים מהמקום. לאחר זמן מה נתפסו על ידי המשטרה.
2. 2. בהתאם לגרסת הנתבעים, הם אכן הגיעו בטעות לכניסה לחניון כמתואר. הם שאלו את השומר "בבוטקה" (שמו לא צוין על ידי הנתבעים) כיצד מגיעים לקניון הזהב וזאת בהיותם תושבי נתניה שלא הכירו המקום. השומר הסביר להם כיצד להגיע. בתצהירם לא ציינו זאת, אך בהודעותיהם במשטרה ציינו כי התובע היה במקום כבר בשלב ההסברים ודווקא הוא היה זה שהסביר לנתבעים כיצד להגיע למחוז חפצם באמצעות השומר האחר, כי התובע דיבר רוסית. בשלב זה הגיע אוטובוס שרצה להיכנס לחניון ונעמד מאחרי רכבם. התובע נעמד מול רכבם "כשהוא מתנדנד קלות כשיכור ומסמן לנו בידו לנסוע לאחור". הנתבע 1 צפר לתובע כדי שיזוז מהדרך כי לא יכול היה לנסוע לאחור והוא רצה להיכנס לחניון ולבצע סיבוב במקום על מנת לצאת. התובע סרב לזוז ממקומו "ואף נטל קופסת סיגריות ועט ורצה לרשום את מספר הרכב". בשלב זה יצא הנתבע 1 מרכבו ונעמד בין התובע ובין הרכב. התובע דחף, כנטען, את הנתבע 1 על מנת שיוכל לרשום את מס' הרכב ואילו הנתבע 1 הגיב "באינסטינקטיביות ודחפתי אותו קלות חזרה". הנתבע 2 עבר לשבת במושב הנהג, הנתבע 1 נכנס לרכב והנתבע 2 נהג לתוך החניון על מנת לבצע סיבוב ולעזוב את המקום. תוך כדי הנסיעה סגר הנתבע 1 את הדלת "ויתכן והתובע קיבל מכה קלה ביותר מן הדלת תוך כדי סגירתה".
3. 3. כנגד שני הנתבעים הוגש ביום 4.10.99 כתב אישום בבית משפטהשלום ברחובות (ת.פ. 3853/99). עובדות כתב האישום המתוקן הן אלו:
"
1. ביום 20.2.99 בשעה 21:15 או בסמוך לכך הגיעו הנאשמים לכניסה לחניון אגד בתחנה המרכזית בראשון לציון.
2.
בנסיבות דלעיל תקף הנאשם 1 (הוא הנתבע 1, א.ל.)
שלא כדין וללא הסכמתו את השומר במקום דוד רוט (להלן המתלונן) בכך שניסה בכוח להוציא מידיו קופסת סיגריות וכן דחף אותו בעזרת ידיו
בגופו.
3. בנסיבות דלעיל ומיד לאחר מכן נהג הנאשם
2 (הוא הנתבע 2, א.ל.)
ברכב מסוג סובארו מ.ר. 8071009 בדרך נמהרת ורשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלות בכך שתוך כדי נסיעה מהרכב מהמקום פגע במתלונן.
4. בנסיבות דלעיל תקף הנאשם 1 שלא כדין וללא הסכמתו את
המתלונן בכך שתוך כדי נסיעה מהמקום ובזמן שהנאשם 1 ישב בכסא של הנהג בקדמת הרכב פתח הנאשם 1 את הדלת הקרובה ופגע בה במתלונן".
העבירות שיוחסו לנתבעים הן פעמיים תקיפה - לנתבע 1, מעשה פזיזות ורשלנות - לנתבע 2.
4. 4. בישיבת ההקראה מיום 26.10.00 כפרו שני הנתבעים בעובדות כתב האישום והתיק נקבע להוכחות. בישיבת יום 18.12.01 בקשו שני הנתבעים לחזור בהם מכפירתם והודו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון. במועד זה ניתנה הכרעת הדין המרשיעה את שני הנתבעים בעבירות שיוחסו להם וניתן גם גזר הדין. על הנתבע 1 הוטל מאסר על תנאי וקנס בסך 2000 ש"ח, על הנאשם 2 הוטל מאסר על תנאי, קנס בסך 3000 ש"ח ופסילת רישיון נהיגה על תנאי.
5. 5. סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. סעיף 42ג לפקודת הראיות קובע עוד כי במקרה בו חלות הוראות סעיף 42א לא יהא המורשע רשאי להביא ראיה לסתור את פסק הדין במשפט הפלילי אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שירשמו וכדי למנוע עוות דין. בהתאם להלכה הפסוקה ועל פי התכלית המרכזית של הוראות החוק, היא חסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות, אין נפקא מינה אם ההרשעה במשפט הפלילי מבוססת על הודאה או על הרשעה לאחר שמיעת ראיות. הכלל הוא: "
מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו ובשל כך בגדר "הממצאים" שבפסק הדין" (ע"א 71/85
אריה בע"מ נ' בוחבוט
, פ"ד מא(4) 327; ע"א 285/80
שיף נ' אליאסי,
פ"ד לד(4) 752). מקום בו לא ניתנה רשות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי נותר פסק הדין כראיה שלא נסתרה. הראיות היחידות שרשאי המורשע להביא הן ראיות שאינן סותרות את אחריותו הפלילית ואינן מהוות במהותן ראיות לסתור כמו ראיות לעניין רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, לרבות הניזוק (ע"א 895/80
עיריית נתניה נ' אל מלק,
פ"ד לז(2) 119). ראה עוד: י' קדמי,
על הראיות
, חלק שלישי, 2003, עמ' 1351 ואילך.
6. 6. בענייננו כלל לא התבקשה, וממילא לא ניתנה, רשות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי. לפיכך, יש לראות את עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו הנתבעים כממצאים אשר מהווים ראיה מכרעת, אותה אין לסתור בהליך זה. בהתאם לכך יש לקבוע כי הנתבע 1 תקף את התובע פעמיים, פעם אחת בעת שניסה להוציא מידיו את קופסת הסיגריות ובפעם השנייה, בעת שפתח את דלת הרכב ופגע באמצעותה בתובע והנתבע 2 נהג בדרך נמהרת ורשלנית שיש בה לסכן חיי אדם ולגרום לו חבלות ופגע בתובע בעת נהיגתו. מעשים אלו מקיימים את יסודות עוולת התקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין בהתייחס לנתבע 1 ואת יסודות עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה (חובות על פי פקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 ולפי תקנות התעבורה, תשכ"א- 1961) בהתייחס לנתבע 2.
7. 7. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי עומדת להם טענת הגנה על פי סעיף 24 (1) לפקודת הנזיקין. הם טוענים כי המעשים שנעשו על ידם נעשו בסבירות כדי להגן על עצמם מפני פגיעה וכי היחס בין הנזק שסביר היה שיגרם מהמעשה ובין הנזק שסביר היה שימנע על ידם היה סביר. הם טוענים כי התובע היה שיכור כלוט ויכול היה לגרום נזק לנתבעים ולעצמו ולכן הפעולות בהן נקטו היו במידת הנחיצות הסבירה להגנתם ומדובר היה בתום לב ללא כוונת זדון. הם טוענים כי אשמו של התובע והתנהגותו האלימה היו הסיבה המכרעת לארוע ולנזקים וכי התובע סיכן עצמו.
8. 8. לעניין טענות הנתבעים יש לציין דברים אלו. ראשית, טענת הגנה על פי סעיף 24 לפקודת הנזיקין, היא טענת ההגנה העצמית בהתייחס לעוולת התקיפה, רלוונטית רק לנתבע 1 שהרי המעשים המיוחסים לנתבע 2 אינם מעשי תקיפה. שנית, הגנה עצמית היא טענה היורדת לבסיס האחריות. כאשר מתקבלת טענת ההגנה העצמית במשפט הפלילי הרי שאחריותו של הנאשם נשללת. לכן, במקרה כזה על המורשע לבקש להביא ראיות לסתור. בענייננו, הנתבע 1 הודה בעובדות כתב האישום, לא טען במשפט הפלילי כל טענה בדבר הגנה עצמית ובדבר שלילת אחריותו הפלילית בהתאם לסעיף 34 י' לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 וגם לא ביקש להביא ראיות לסתור בעניין זה בהליך שבפני. שלישית, גם אם הייתה ניתנת רשות להביא ראיות לסתור בעניין טענת ההגנה העצמית או בעניין אשם תורם של התובע, לא הוצגה כל ראיה משכנעת ובעלת משקל בעניין זה. לא הוכח כי הנתבעים פעלו כדי להגן על עצמם וכי היחס בין הנזק שסביר היה שיגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שימנע על ידו היה סביר. טענות הנתבעים מתבססות רובן ככולן על התרשמותם הם כי התובע היה שיכור באותה עת. כך טענו בתצהיריהם, כך טענו בהודעותיהם במשטרה וכך טענו גם בסיכומיהם. גם הסנגור בתיק הפלילי טען זאת, שוב, בהתבסס על דברי הנתבעים עצמם, ודבריו אוזכרו במסגרת גזר הדין, איזכור שאין לייחס לו כל משמעות, שהרי מדובר בהפניה לדברי הסנגור. להשערה זו של הנתבעים בדבר שכרותו של התובע לא רק שלא נמצאו כל תימוכין אובייקטיביים, אלא שהיא נשללה מפורשות על ידי חוקרי המשטרה. התובע מסר הודעתו במשטרה בשעה 22:15, כשעה לאחר תחילת הארוע. חוקרת המשטרה שגבתה ממנו ההודעה ציינה באופן מפורש, לאור טענות הנתבעים לאחר מכן, כי: "
דוד רוט מסר עדותו בצורה צלולה וברורה, לא נדף ממנו כל ריח של אלכוהול. במידה והיה הייתי רושמת לכך מזכר. כמו כן התרשמותי מדוד רוט הייתה של מהימנות" (מזכר מיום 17.5.99). התובע נבדק באותו הלילה בחצות לערך בחדר המיון וגם שם לא נמצא כי הוא במצב שכרות או בעל ריח אלכוהול. עוד יש להוסיף כי לארוע היו לפחות ארבעה עדים אשר זהותם ידועה. ברכבם של הנתבעים היו בעת הארוע שתי חברותיהם: מלי גואטה ודקלה מלחי. בנוסף, היו עדים לארוע שני שומרים בחניון: אדוארד זלקין וסרגיי צנציפר. הם אף מסרו הודעות במשטרה אשר תמכו בגרסת התובע. שמותיהם, כמו גם שמה של הגב' מלחי, נרשמו כעדים מטעם המאשימה בכתב האישום. הנתבעים ידעו כי כל אלו היו עדים לארוע, הם ציינו כי חברותיהם ושני שומרים היו עדים לארוע אף בהודעותיהם במשטרה וטענותיהם בסיכומיהם כי לא ידעו ששני שומרים היו עדים לארוע הן תמוהות. אם רצו הנתבעים לנסות ולהוכיח כי יש לייחס לתובע אשם תורם, כי היה שיכור וכי נשקף ממנו סיכון, כטענתם, רשאים היו הם לזמן את העדים לארוע לצורך תמיכה בטענתם זו. הם יכלו גם לזמן את חוקרי המשטרה ששללו אפשרות זו. אי זימון מי מהעדים פועל עוד יותר כנגד גרסת הנתבעים בהתאם לחזקה האומרת כי אם היו מעידים הייתה עדותם דווקא מזיקה לגרסת הנתבעים. ומעבר לכך. עדותו של התובע וגרסתו לגבי הארוע אמינה עלי והיא מתיישבת גם עם השכל הישר, ניסיון החיים וההגיון. טענת הנתבעים כי התובע, לאחר שהסביר לנתבעים כיצד להגיע לקניון וניסה לעזור להם, שינה לפתע התנהגותו והפך אלים כלפיהם אינה ברורה ואינה הגיונית. יש לזכור כי התובע, שאינו דובר עברית היטב והיה כבן 51 ביום הארוע, עמד לבדו מול רכב מונע ובו ארבעה אנשים צעירים. לא הגיוני בעני כי דווקא התובע יחל לדחוף או לתקוף את הנתבע 1. סביר יותר כי הנתבע 1, אשר רצה למנוע מהתובע לרשום את מספר הרכב ולשם כך אף יצא מהרכב, הוא זה שיחל בדחיפה ובתקיפה כיון שרצה לקחת בכוח את קופסת הסיגריות מידו של התובע, וזה התנגד.
9. 9. הנתבעים טוענים כי יש לייחס חשיבות לכך שהודאתם ניתנה רק בהתייחס לכתב האישום המתוקן ולא בהתייחס לזה המקורי. מכתב האישום המקורי נמחקו שני משפטים. מסעיף 3 נמחק המשפט :"
אשר נזרק על מכסה המנוע של הרכב ונחבל בידו" ומסעיף 4 נמחק המשפט: "
כתוצאה מהתקיפה נפגע המתלונן בכתפו השמאלית והוא נזקק לטיפול רפואי". איני מוצאת כל נפקות לתיקונים אלו ביחס לאחריות הנתבעים הנובעת מכלל עובדות כתב האישום המתוקן. המשפטים שנמחקו מתייחסים לתיאור הפגיעות שנגרמו לתובע, כאשר עצם הפגיעות נותר בעובדות כתב האישום בהן הודו הנתבעים. נושא הנזק ידון בהמשך ויקבע בשים לב לחוות הדעת של המומחים הרפואיים.
10. 10. לאור כלל האמור, אני קובעת כי לנתבעים לא עומדת כל טענת הגנה, כי אין לייחס לתובע כל אשם תורם וכי הנתבעים אחראים לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו עקב האירוע.
שיהוי
11. 11. הנתבעים מייחדים חלק נרחב בסיכומיהם לטענת השיהוי. הנתבעים טוענים כי מדובר בתביעה שהוגשה ביום 15.2.06, ארבעה ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, כאשר "ההכנות" להגשתה, כמו עריכת חוות דעת המומחים, התבצעו רק חודשים ספורים לפני הגשתה. נטען כי גזר הדין בתיק הפלילי ניתן עוד בדצמבר 2001 ולא הייתה כל מניעה להגיש התביעה מיד לאחר מכן. לאור כך, נטען, יש לקבוע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ויש לדחותה בהתאם להוראת סעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. נטען כי התובע לא פעל כנגד הנתבעים במהלך כל השנים עד לסיום ההליך הפלילי ולכן הניחו כי גם לא יפעל כנגדם בעתיד. לכן, נטען, הם שינו מצבם לרעה והסכימו להסדר טיעון במסגרתו הודו בעובדות כתב האישום. נטען כי אם היו יודעים כי יהיה "פרק ב'" לפרשה לא היו ממהרים להודות והיו מנסים להוכיח את חפותם. נטען כי התובע פעל בחוסר תום לב. נטען כי התובע לא העלה הסבר מניח את הדעת לגבי השתהותו.