שוויו לחלוקה של עסק שנטען להכנסות ממנו ב'שחור', חלוקת אחריות לחובות ולהפסדים

בפני בית הדין תביעה לחלוקת הרכוש.

הצדדים נישאו באלול תשע"ג (אוגוסט 13) והתגרשו ביום ב' באלול תשע"ז (24.8.17). ביום ט"ו באלול תשע"ו (18.9.16) הגיש הבעל תביעת גירושין, וכרך אליה תביעה לחלוקת הרכוש. בהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף פסק דין בבית הדין ביום כ"ג בתמוז תשע"ז (17.7.17) נקבע כי אין בסידור הגט משום ויתור על זכויות הצדדים בשאר העניינים שביניהם.

בהחלטת בית הדין מיום י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.16) נקבע מועד הקרע בהסכמת הצדדים ליום כ"ג באייר תשע"ז (31.5.16). בהתאם מינה בית הדין רואה חשבון לאמוד את שווי העסק ולערוך איזון משאבים בין הצדדים. חוות דעת רואה החשבון הוגשה ביום י"ד באייר תשע"ז (10.5.17), ותשובותיו לשאלות ההבהרה הוגשו ביום י"ז בסיוון תשע"ז (11.6.17).

מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי נותרו שבע נקודות מחלוקת בין הצדדים, להכרעת בית הדין:

1. שווי העסק [...] וסכום האיזון הנדרש בגינו:

ראשית נציין כי אין מחלוקת שבתקופת השיתוף העסק היה שייך לשני הצדדים ושבמסגרת פסק דין זה יעבור העסק לבעלותה המלאה של הנתבעת. עוד יש לציין שמכוח החלטת בית הדין מיום י"ח בכסלו תשע"ז (18.12.16) מפעילה הנתבעת בלבד את העסק.

רואה החשבון העריך את שווי העסק כשלילי, בסך 97,870 ש"ח בחובה. לפיכך לדעתו על התובע לשלם לנתבעת סך 48,935 ש"ח בשל לקיחת העסק לאחריותה על חובותיו.

עמדת הנתבעת היא כי יש לקבל את חוות דעת המומחה כלשונה. לדעת התובע יש להביא בחשבון את אחריותה של הנתבעת ליצירת החובות בתקופה שניהלה את העסק לבדה עוד טרם מועד הקרע. עוד הוא טוען כי יש לקחת בחשבון את ההכנסות הבלתי־רשומות (=ההכנסות 'בשחור') של העסק בהתאם לדברי הנתבעת עצמה בפרוטוקול הדיון. לטענתו אם נחשב את התקופה שלאחר מועד הקרע, תוך שימוש בנתון שהזכירה הנתבעת עצמה, כ־700 ש"ח 'שחור' בכל יום עבודה, נגיע ל־148,750 ש"ח שהנתבעת חייבת לו.

2. רכב שהיה שייך לצדדים אך היה משועבד לחברת המימון אשר נתנה לצדדים את ההלוואה:

עקב הפסקת התשלום על ידי הצדדים, מומש השעבוד לאחר מועד הקרע, והרכב נמכר על ידי כונס נכסים. לטענת התובע הסכום שהתקבל ממכירת הרכב לא הספיק לכיסוי ההלוואה, והוא חויב בתשלום היתרה. לפיכך הוא תובע מן הנתבעת את מחצית היתרה בסך 6,350 ש"ח.

 הנתבעת טוענת כי יש לבחון את שווי הרכב במועד הקרע בלבד. מימוש השעבור התרחש לאחר מועד הקרע, ועל כן הוא באחריות התובע בלבד. הנתבעת טוענת גם שהתנהלות התובע היא שהביאה לתפיסת הרכב ולמימוש השעבוד. בנוסף, הואיל והתובע לא העביר את מסמכי ההלוואה לידי רואה החשבון, יש לחייב את התובע, לטענתה, בתשלום מחצית שווי הרכב, ללא התייחסות להלוואה.

בהערכת רואה החשבון אשר ניתנה, כאמור, ללא התייחסות להלוואה ולשעבוד הוערך הרכב בשווי של 111,200 ש"ח.

3. כספים שנפדו מקרנות:

לטענת התובע, הנתבעת פדתה כספים שאינם נזילים מקרנות בנות־איזון, וכך למעשה העלימה חלק מן הכספים שדינם להיחלק בין הצדדים.

לדברי התובע מדובר בסכום של כ־50,000 ש"ח. הנתבעת הודתה בדיון שהיא אכן פדתה כספים שאינם נזילים בסכום של 35,000–40,000 ש"ח, תוך שהיא משלמת את העמלה הגבוהה הכרוכה בפדיון טרם המועד. היא אף ציינה שהיא נאלצה להפסיד 35% מערך הקרן. לטענתה הכסף הוכנס לעסק, שכן בלעדיו ספק אם אפשר היה להמשיך להפעיל את העסק. בסיכומים טענה באת כוח הנתבעת שמרשתה משכה את הכספים לאחר מועד הקרע, בשעה שהיו כבר נזילים. לפיכך, לטענתה, הכספים כבר אוזנו במסגרת חוות דעת רואה החשבון כי במועד הקרע הן היו עדיין בקרנות.

4. שלושה קטנועים הרשומים על שם התובע, ונמצאים בידי הנתבעת:

הקטנועים הוגדרו בהחלטת בית הדין כחלק מן העסק, אך לא ניתן להעבירם לבעלות הנתבעת מכיוון שהם מעוקלים, בשל חובות של התובע מלפני הנישואין. רואה החשבון העריך את שוויים ב־23,700. עתה מבקש כל צד לחייב את הצד שכנגד בתשלום מחציתם.

5. דמי מכירת תכולה הדירה: