ע"א
בית המשפט המחוזי ירושלים
|
2579-08
30/03/2009
|
בפני השופט:
1. יצחק ענבר 2. יוסף שפירא 3. נאוה בן-אור
|
- נגד - |
התובע:
1. שוקרון אסתר 2. קטינה 3. עזבון המנוח שוקרון יהושע יואב ז"ל
עו"ד ב' צ' גל
|
הנתבע:
הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ עו"ד א' כרמלי עו"ד א' לירז
|
פסק-דין |
השופט י' שפירא:
האם יש לנכות את תמיכתו של הבעל החדש מהפיצויים הנפסקים ליורשיו של המנוח? אימתי ינוכו דמי המחיה העתידים להשתלם לתלויי המנוח על ידי המל"ל? אלו השאלות המשפטיות העולות בערעור זה.
מלבד שאלות אלו, בהודעת הערעור טענו המערערים כי יש להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, באשר לשומת גובה ההשתכרות של האלמנה, קביעת בסיס השכר של המנוח וגובה הפיצויים בראש הנזק אובדן שירותי בעל ואב. בדיון אשר התקיים בפנינו, ביום 3.3.09, צמצמו המערערים את ערעורם לשתי השאלות המשפטיות, וכנגד קביעת בית משפט קמא בעניין בסיס השכר של המנוח.
רקע עובדתי
1. ביום 12.12.2001 מצא מר יהושע יואב שוקרון ז"ל (להלן: "המנוח") את מותו בתאונת דרכים. המנוח, יליד 24.6.1969, הותיר אחריו אשה ובת, המערערות 1-2. אלו הגישו תביעה לבית משפט השלום בירושלים כנגד חברת הביטוח הכשרת היישוב (להלן: "המשיבה"), לפיצוי בגין נזקיהן, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
מספר שנים לאחר מות המנוח, נישאה האלמנה בשנית. לבעלה החדש שתי בנות מנישואיו הראשונים אשר נותרו בחזקת אימן. בשלהי ניהול ההליך בבית משפט קמא, נולדה לבני הזוג בת משותפת.
פסק דינו של בית משפט קמא
2. המשיבה דנן לא חלקה בבית משפט קמא על אחריותה לפיצוי המערערות דנן, לפיכך נסוב פסק הדין סביב גובה הפיצויים בלבד.
תחילה דן בית משפט קמא בשאלת שכרו של המנוח. בשאלה זו הרחיב בית משפט קמא וסקר את מכלול הראיות אשר הובאו בפניו - הדוחות הכספיים, תצהיריה של האלמנה והטענות בדבר רמת חיים גבוהה בה חיו בני הזוג, תצהירו של אביה של האלמנה, וראיות מאת המועצה המקומית בית אל, שהובאו לתמיכה בטענה כי המזנון היה עתיד לעבור לתוככי הישוב בית אל. לאחר סקירת הראיות קבע בית משפט קמא את שכרו של המנוח באופן מדורג, באופן הבא:
א. בשלוש השנים הראשונות לאחר הפטירה הועמד שכרו של המנוח על סך 5,000 ש"ח בממוצע לחודש (ברוטו לאחר ניכוי מס).
ב. בשלוש השנים שלאחר מכן, הועמד שכרו של המנוח על סך 6,000 ש"ח בממוצע לחודש (ברוטו לאחר ניכוי מס).
ג. מלאחר מכן ועד תוחלת חיי העבודה של המנוח, העמיד בית משפט קמא את שכרו של מנוח לפי השכר הממוצע במשק, וקבע סכום זה בשיעור 7,200 ש"ח (במעוגל).
לאחר קביעת שיעור שכרו של המנוח, עבר בית משפט קמא לדון בנתוני הכנסות האלמנה, ולאחר שבחן את הראיות אשר הובאו לפניו, העמיד את שכרה על סך 7,000 ש"ח לעבר ולעתיד.
סה"כ נפסק סך של 1,141,848 ש"ח בגין הפסדי הכנסה לעזבון (אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות).
3. מכאן דן בית משפט קמא בשאלת הפיצוי בראש הנזק של אובדן שירותים, ופסק לאשת המנוח פיצוי בסך 20,000 ש"ח לעבר (עד נישואיה השניים) ובתו של המנוח פסק פיצוי בסך 75,000 ש"ח לעבר ולעתיד.
בגין ראש נזק הוצאות קבורה ומצבה, פסק בית משפט קמא סך של 10,000 ש"ח.
בגין הנזק הלא ממוני, פסק בית משפט קמא על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, סך של 49,000 ש"ח (במעוגל).
4. בשאלת הניכויים, קיבל בית משפט קמא את עמדת התובעות וקבע כי יש לנכות את קצבת התלויים בתוספת דמי המחיה, בסך 272,448 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה מיום 31.3.07. כמו כן קבע כי לסכום המתייחס בחוות הדעת האקטוראית לתשלומי העבר יש לצרף גם ריבית מאותו המועד. עוד קבע כי יש לנכות סכום זה בין התובעות בהתאם לחלקן בקצבת השארים.
5. או אז, פנה בית משפט קמא לבחון את טענת הנתבעת בסיכומיה, טענה אשר אליה לא התייחסו הצדדים בחישוב הפסד ההשתכרות בשנים האבודות, והיא התחשבות בהכנסת הבעל החדש בעת פסיקת הפיצויים. בית משפט קמא הגדיר את השאלה אשר עמדה לפניו כך: