פסק דין
תביעת נזקי רכוש בסך 3,446 ₪ בגין תאונת דרכים שארעה ביום 25.10.12.
לטענת התובעת, רכב בבעלותה מסוג טויוטה קורולה (להלן: "הרכב") עמד ברמזור אדום, באזור התעשיה סגולה בפתח תקווה, בנתיב השמאלי מבין שני נתיבים מהם מותרת פניה שמאלה, כאשר בנתיב מימינו עמדה משאית מסוג וולוו (להלן: "המשאית"). עת התחלף הרמזור לירוק החל הרכב בפניה שמאלה וכך עשתה גם המשאית. במהלך הפניה סטתה המשאית אל תוך נתיב הנסיעה של הרכב ושברה את המראה הימנית של הרכב.
הנתבע 1 נהג במשאית והנתבעת 2 הינה מעבידתו והבעלים של המשאית. לטענת הנתבעים, רכב התובעת ביצע פניית פרסה, ולכן כאשר הרמזור התחלף לירוק, הרכב סטה ימינה על מנת להרחיב את רדיוס הפניה ולבצעה בנוחיות בכדי שלא לעלות על המדרכה, ואז פגע במשאית במפתיע.
מטעם התובעת העיד נהג הרכב, מר אריה הס. כמו כן העיד השמאי אשר ערך את חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, מאחר והנתבעים עמדו על חקירתו.
מטעם הנתבעים העיד נהג המשאית, הנתבע 1. בנוסף, הגישו הנתבעים תצהיר מטעם מר רחמים כחלון, אשר לא ציין בתצהירו מה תפקידו אצל הנתבעת 2. התובעת ויתרה על חקירתו, ולא בכדי, שכן תצהירו – רובו טיעון משפטי והשאר תיאורים ששמע מפי הנתבע 1 – הינו חסר משמעות מבחינה ראייתית.
לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה דו"ח השמאי ותמונות הרכב, ושקלתי את הראיות וכלל נסיבות העניין, אני קובע כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע 1.
מסקנתי זו מבוססת בראש ובראשונה על התרשמותי הבלתי אמצעית מן העדים ואופן מתן העדויות. אני מבכר בבירור את גרסת נהג הרכב, מר הס, אשר היתה עניינית ומהימנה, על פני גרסת הנתבע 1, אשר אינני נותן בה אמון.
אוסיף ואפרט מספר אינדיקציות לגופו של עניין, התומכות במסקנה האמורה.
א. אופן תיאור התאונה ע"י הנתבעים, על פני הדברים, עוד בטרם נדרשים למהימנות העדויות, לתמונות הנזק וכו', נראה בלתי סביר, בעוד שאופן תיאור התאונה ע"י התובעת, מסתבר הרבה יותר. בעוד שפגיעת רכב כבד במהלך ביצוע פניה ברכבים סמוכים אינה מחזה נדיר בכבישי הארץ, הרי שהאפשרות לפיה נהג רכב פרטי יסטה מנתיב נסיעתו, כשהוא בתחילת נסיעה ובמהירות איטית, הישר אל דופן משאית הנוסעת לצדו, אינה נראית כתסריט שכיח.
ב. גרסתו של הנתבע 1 אינה מתיישבת עם השכל הישר. הנתבע 1 אישר כי הרכב והמשאית היו הראשונים ברמזור, ועמדו באותו קו, בסמוך למעבר החציה. הנתבע 1 טען, ועמד על כך, כי הרכב פגע במשאית באמצע של המשאית. זאת, אף שהעיד כי היא ארוכה בהרבה מהרכב (לדבריו אף ראה את הרכב פוגע באמצע המשאית באמצעות המראה); אף שאישר כי פניה שמאלה מהנתיב הימני מכתיבה קשת רחבה יותר ודורשת זמן ארוך יותר לביצוע הפניה; ואף שתחילת נסיעה של משאית היא מטבע הדברים איטית יותר לעומת האצת רכב פרטי ממצב עמידה. משמעות האופן בו תיאר הנתבע 1 את התרחשות התאונה הינה כי המשאית הקדימה בנסיעתה את הרכב במידה ניכרת. שכן קדמת המשאית וקדמת הרכב היו טרם הנסיעה באותו קו ואילו שניות ספורות לאחר מכן כבר היתה קדמת המשאית ממוקמת הרבה לפני קדמת הרכב. תיאורו זה של הנתבע 1 לחלוטין בלתי הגיוני. בנוסף, הוא סותר את הנטען בתצהירו, שכן הוא מתאר בהכרח התקדמות איטית של הרכב בעוד שבתצהירו של הנתבע 1 נטען לגבי פגיעת הרכב במשאית כי "הכל נעשה במהירות ובמפתיע".
ג. הנתבעים טענו שוב ושוב כי נהג הרכב נמנע מנטילת אחריות לתאונה אף שהוא אשם בה, מאחר והדבר היה מחייבו בתשלום השתתפות עצמית. בפועל, מצב הדברים הוא הפוך. אין מדובר ברכב שכור אלא ברכב שהוחכר ("ליסינג") והועמד לשימושו של מר הס ע"י מקום עבודתו, כאשר מר הס אינו נושא בהשתתפות עצמית כלשהי בגין תאונה. לעומת זאת, לא מן הנמנע כי דווקא לנהג משאית יש תמריץ להימנע מלהודות באחריותו.
ד. אף שאני מקבל את גרסתו של מר הס כי כלל לא ביצע פניית פרסה, בכל מקרה בתמונות מקום התאונה שהציגה התובעת לנתבע 1 בחקירתו, ניתן להבחין ברכב המבצע פרסה בנתיב השמאלי. מן התמונה עולה לכאורה כי התנאים הפיזיים במקום הם כאלה שאינם מחייבים רכב פרטי המעוניין לבצע פרסה לסטות לשם כך לנתיב הימני.
ד. בעוד שמר הס מילא דו"ח על התאונה בסמוך לאחר אחריה, הנתבעים לא הציגו טופס כלשהו של דיווח על התאונה. טענת הנתבע 1 בחקירתו לפיה דיווח על התאונה לנתבעת 2 רק בעל פה, שכן אין אצל הנתבעת 2 נוהל של דיווח בכתב על תאונות, אף כשלעצמה אינה נראית משכנעת ואינה תואמת את המקובל בקרב תאגידים המפעילים משאיות לצורך פעילותם. היא בוודאי אינה נראית משכנעת על רקע העובדה שהמשאית היתה מבוטחת בחברת הפניקס (אשר לא התייצבה לדיון רק מהטעם שסכום התביעה נמוך מסכום ההשתתפות העצמית). בסמוך לאחר התאונה לא ידעו עדיין הנתבעים איזה נזק עלולים בעליו של הרכב לנסות ולתבוע בגין התאונה, כך שלא יכולים היו לדעת אם המבטחת תהא מעורבת בהתדיינות אם לאו. והרי על פי הוראות הפוליסה מחוייבים הנתבעים, ככל מבוטח, לדווח על כל תאונה דיווח מלא ומפורט בכתב על גבי טופס ייעודי של המבטחת. משלא הציגו הנתבעים טופס דיווח על התאונה, הדבר מקים חזקה ראייתית משמעותית הפועלת כנגדם ולפיה אילו היה מוצג טופס מעין זה, היה תוכנו תומך בגרסת התובעת.
אתייחס למספר טענות נוספות שהעלו הנתבעים ואשר אין בהן ממש.
אין ממש בטענת הנתבעים בנוגע להבדל בין תאריך התאונה בכתב התביעה ,בו צויין כי התאונה אירעה ביום 28.10.12, לתאריך התאונה המופיע בנספחי התביעה, 25.10.12. כתבי תביעה מסוג זה מוגשים באופן סדרתי, ולא מן הנמנע כי עלולה ליפול בהם טעות סופר, כפי שדומני כי אירע גם כאן. הספרה 5 בתאריך שנרשם בטופס הדיווח על התאונה אכן נראית דומה לספרה 8. אילו היתה אי-התאמה בין טופס הדיווח על התאונה למסמכים משמעותיים אחרים, כגון חוות דעת השמאי, או מכתב הדרישה למבטחת המשאית, ייתכן והיה מקום לשעות לטענה. אולם בכל המסמכים פרט לכתב התביעה מדובר על כך שהתאונה התרחשה ביום 25.10.12. בנוסף, ולא פחות חשוב, בתצהירי הנתבעים אין כל טענה בהקשר זה, כגון טענה לפיה התאונה לא התרחשה ביום 25.10.12 אלא בתאריך אחר, או שהיא לא התרחשה ביום 28.10.12 אלא בתאריך אחר, או שלא היו דברים מעולם כלומר התאונה לא התרחשה כלל והטעות בתאריך תומכת בכך. אין הכחשה לעצם התרחשות התאונה. אין כל התייחסות לתאריך התאונה. על כן לא ברור מהי הנפקות אותה מנסים הנתבעים לייחס לטעות הזניחה בכתב התביעה בנוגע לתאריך התאונה. במלים אחרות, התאריך שבו אירע המגע בין הרכבים הינו חסר משמעות בנוגע לשאלה על מי מוטלת האחריות למגע בין הרכבים.
אין ממש בטענת הנתבעים בנוגע למשמעות אותה יש לייחס לעובדה שנהג התובעת, מר הס, לא סימן בטופס הדיווח, ליד השאלה "האם אתה אשם בתאונה?", סימון במשבצת המיועדת לתשובה "לא". באותה מידה הוא גם לא סימן בטופס כל סימון במשבצת "כן". באותה מידה הוא גם פירט את נסיבות התאונה במקום המיועד לפירוט הנזק ואת הנזק תיאר במקום המיועד לתיאור אופן התרחשות התאונה. הטענה בדבר הסימון במשבצות היא חסרת משמעות לאור התיאור המילולי שרשם מר הס בטופס הדיווח ("המשאית נכנסה לנתיב שלי") ולאור העובדה שציין כי במקום התאונה נהג המשאית "הודה בגרימת הנזק".
אין ממש בטענת הנתבעים לפיה נהג התובעת ציין שרק הזכוכית במראה נשברה, ומבקשת לייחס לכך משמעויות כאלו ואחרות. הנתבעים מתייחסים לנושא זה בעקביות באופן מקוטע וחלקי, תוך התעלמות מכך שמיד לאחר המילה זכוכית בטופס הדיווח על התאונה נאמר "+קומפלט כל בית המראה שבור".
אין ממש בטענת הנתבעים לפיה יש לייחס משמעות לעובדה כי חלף פרק זמן בין תאריך התאונה, 25.10.12, לתאריך הבדיקה ע"י השמאי והתיקון, 6.11.12. לעתים ניתן לייחס משמעות כזו או אחרת לחלוף הזמן בין תאונה ומועד בדיקת הרכב ע"י שמאי, אולם לא בתיק זה. ראשית, משך העיכוב בנסיבות העניין עד התיקון איננו בלתי סביר. רכב התובעת היה במצב נסיעה (לאחר תיקון פרוביזורי שנראה בתמונות). הוא משרת עובד הזקוק לו לצורך עבודתו. ניתן לקבל בהבנה עיכוב סביר עד לאחר עריכת תיאומים נדרשים לצורך הכנסת הרכב לתיקון (אילוצי העובד, רכב חליפי, הזמנת חלק דרוש, וכיו"ב). שנית, הנתבעים בחרו לשאול בהקשר זה דווקא את השמאי, ולא לעמת עם טענותיהם בעניין זה את האדם הנכון, נהג התובעת. מר הס העיד כי הרכב היה רכב ליסינג, שנמסר לידיו בהיותו חדש, ואשר היה צמוד אליו בלבד. מן הסתם גם בימים שלאחר התאונה המשיך לנהוג ברכב, עד שהכנסת הרכב לתיקון התאפשרה. כאשר מר הס לא נשאל כל שאלה על האפשרות כי נגרם נזק נוסף כלשהו בפרק הזמן שבין התאונה לתיקון, לא ברור מדוע בחרו להעלות טענות בהקשר זה. שלישית, וזה אולי העיקר, עיכוב בתיקון כשלעצמו, אינו מלמד בהכרח על נסיון להפרזה בנזקים. יש צורך לטעון טענות ממוקדות בהקשר זה ולהבהיר במה דברים אמורים. בנסיבותיו של תיק זה, הטענה בנוגע לחלוף הזמן עד התיקון היא חסרת משמעות, שכן הנזק ממוקד בחלק אחד בלבד – המראה - ולא הועלתה כל טענה מצד התובעת בגין נזק נוסף כלשהו בחלק אחר כלשהו של הרכב. והרי גם נהג המשאית אישר כי התאונה אכן התרחשה וכי אכן היה מגע בין המראה והמשאית. מה נפקא מינא אם המראה, והיא בלבד, תוקנה יום לאחר התאונה או שבועיים לאחריה.
ומשהנקודה האחרונה גלשה לנושא הנזק, אוסיף ואתייחס להקשר זה.