בש"פ 2/16 זיאד נ' מדינת ישראל

           ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטתו מיום 21.12.2015 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל) במ"ת 15403-11-15, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע

1. נגד העורר הוגש ביום 6.11.2015 כתב אישום המייחס לו, ביחד עם שניים מבניו, עבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.

2. כעולה מכתב האישום, ברקע הפרשה סכסוך מתמשך ששרר בין משפחתו של העורר לבין משפחתו של אברהים מוסא (להלן: מוסא), שתי המשפחות מתגוררות באבו-גוש, אשר החל בעקבות אירוע משנת 2007, שבו נדרס למוות בנו של העורר, חוסני ג'בר, על-ידי מוסא (להלן: הסכסוך).

           על-פי המתואר, ביום 7.9.2015 בערך בשעה 11:00, נסע בנו של מוסא (להלן: המנוח) יחד עם בן דודו (להלן: פארג') לרמאללה לצורך תיקון מכשירים סלולריים. כעבור זמן קצר נודע לעורר כי המנוח ופארג' נמצאים ברמאללה, ובליבם של העורר ושני בניו, מוחמד וסאמר (להלן: הבנים), גמלה ההחלטה להמית את המנוח. בעקבות זאת, יצא העורר מעבודתו במלון נווה אילן באמצע יום העבודה, ואסף ברכבו את בנו סאמר מבית הספר התיכון באבו גוש. לאחר שכיבו את מכשיר הטלפון הסלולרי של סאמר, נסעו השניים לרמאללה, שם נפגשו עם מוחמד במטרה לרצוח את המנוח. כמתואר, העורר והבנים פנו בשעה 13:54 לבנק האיסלמי ברמאללה, שם פתחו חשבון על שמו של מוחמד, והפקידו בו סכום של 35,000 ש"ח – סכום שאותו משך מוחמד מבעוד מועד מפיקדונו בבנק לאומי במבשרת ציון. לאחר יציאתם מהבנק, נכנסו העורר ובניו בשעה 14:22 לחנות כלי בית שבסמוך לבנק (להלן: החנות), והבנים רכשו שתי סכינים כדי לדקור באמצעותן את המנוח למוות. בסמוך לאחר מכן עזב העורר את המקום ונסע לבנק הפועלים במבשרת ציון. כתב האישום ממשיך ומתאר כי הבנים ארבו למנוח ולפארג' ליד החניון שבו החנו האחרונים את רכבם, ובשעה שעשו דרכם אליו תקפו אותם בסכינים. כתוצאה מהדקירות הרבות שספג, מת המנוח במקום. לפארג', אשר נדקר פעמיים, נגרמו חתך עמוק בראשו ופצע דקירה נוסף בשכמה השמאלית.

           להשלמת התמונה אוסיף, כי בחלקו הכללי של כתב האישום נטען, בין היתר, שבמהלך התקופה שחלפה ממועד הדריסה ועד לרצח נעשו הסכמי פשרה ועטוות בין המשפחות, ואולם, ביום 14.6.2011 פגש העורר את המנוח בבית משפט השלום בירושלים ואיים עליו כי "יומו יגיע" ומתח רב שרר בין המשפחות.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העורר ובניו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, הכוללות צילומים, מחקרי תקשורת, סתירות בגרסאותיהם, ועדות של נפגע העבירה. כמו כן, נטען כי נגד העורר ובניו קמה עילת המסוכנות, הנלמדת ממשך הזמן הארוך בו המתינו לביצוע "נקמת הדם", ומטיבו האכזרי של הרצח, שאף בוצע בטבורה של עיר ולאור יום. עוד נטען כי ביצוע הרצח באמצעות סכינים מקים חזקה לקיומה של עילת המסוכנות.

           בדיון שנערך ביום 30.11.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי בניגוד לעמדת ההגנה, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כאשר הראיה הלכאורית המרכזית כנגדו היא סרטון שמקורו במצלמת אבטחה המתעד את הבנים רוכשים סכינים בחנות, בעוד שהעורר נמצא עמם ועוקב אחר תהליך הרכישה. לצד ראיה זו, נקבע כי ישנה שורת ראיות נוספות נגד העורר, אשר בהצטרפותן לראיה העיקרית טוות מארג ראיות לכאורי מספק, ובהן העובדה שיצא מוקדם במיוחד ממקום עבודתו תוך שליחת הודעה על כך למעבידו; טענותיו השקריות בחקירה כי סאמר לא היה עמו ברמאללה, כי הטלפון הנייד של סאמר נלקח על-ידי העורר כעונש (כאשר ישנו תיעוד מצולם של סאמר עם המכשיר ברשותו), כי העורר לא הגיע עם בניו לחנות, וכי מוחמד חזר יחד עם העורר מרמאללה ושהה עמו במבשרת ציון בשעת ביצוע הרצח; כמו גם העובדה שהעורר שמר במהלך רוב חקירתו על זכות השתיקה. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי קיים מניע למעורבותו של העורר ברצח, לרקע הסכסוך בין משפחתו למשפחת מוסא, שתחילתו בשנת 2007 אז נדרס בנו של העורר על-ידי מוסא, אף שהעורר הכחיש קיומו של סכסוך מעין זה. צוין גם כי בחיפוש שנערך בכספת ביתו של העורר, נמצא בה גזיר עיתון יחיד, שתוכנו עוסק בפרשה האמורה משנת 2007, וכי העורר אמר לכאורה למנוח כי "יומו יבוא", בפגישה ביניהם בבית משפט השלום בשנת 2011. לנוכח העובדה שהעורר לא ביצע את הרצח ואת הדקירות בעצמו, ולא שהה באותה העת ברמאללה, הורה בית המשפט המחוזי על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו.