ש. אנפה בע"מ נ' אם דבליו זנדר פסיליטי אנג'ינירינג ישראל בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה לתשלום פיצויים בסך 311,721 ₪. הבקשה הוגשה לפי תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בגין נזק שנגרם למבקשת, הנתבעת בהליך העיקרי (להלן: המבקשת"), מחמת עיקול שהוטל על כספים המגיעים לה מצד שלישי. הבקשה מכוונת נגד המשיבה, היא התובעת בהליך העיקרי (להלן: "המשיבה"), אשר לבקשתה הוטל העיקול האמור, ונגד הערב שעל יסוד ערבותו ניתן צו העיקול.

ביום 18.3.2010 הטיל בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הרשמת ו' פלאוט), במעמד צד אחד, עיקול זמני בסך 14,000,000 ₪ על כספים המגיעים למבקשת מצד שלישי. להבטחת העיקול העמידה המשיבה התחייבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום, ערבות צד ג' של אדם בשם צבי שטיינר (להלן: "שטיינר") בסכום של 500,000 ₪ וערבות בנקאית בסך של 100,000 ₪.

על פי ההתחייבות העצמית, התחייבה המשיבה "לפצות את מי שאליו מופנה הצו הזמני, בגין כל נזק שייגרם עקב מתן הצו הזמני, לרבות אם תפסק התובענה, יפקע הצו, או יתברר כי לא היתה הצדקה להוצאת הצו".

שטיינר התחיב במסגרת ערבותו "לפצות את מי שאליו מופנה הצו, על כל נזק שייגרם כתוצאה ממתן הצו, לרבות אם תופסק התובענה, או שצו העיקול יפקע מסיבה אחרת, וזאת עד לסכום של 500,000 ₪ ...".

סכום העיקול הופחת במהלך דיון בבקשת המבקשת לבטלו, והועמד על 5,000,000 ₪, ולבסוף, במסגרת ההחלטה מיום 19.4.2010 להותיר את העיקול הזמני על כנו, הוא הועמד על סכום של 5,536,282 ₪.

המבקשת ערערה על החלטת כב' הרשמת. במסגרת הליכי הערעור, הועבר ההליך לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. ביום 20.12.2010 התקבל הערעור ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' ברוש) הורה על החזרת הענין לבחינה מחדש בסוגיית ההכבדה המהווה תנאי להטלת עיקול זמני.

ביום 9.2.2011 הוריתי על ביטולו של צו העיקול, לאחר שקבעתי כי המשיבה לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה בסוגיית ההכבדה ולא הביאה ראיות מהימנות לכאורה המעידות כי אם לא יוטל עיקול זמני, צפוייה הכבדה בעת ביצועו של פסק הדין היה והתביעה תוכתר בהצלחה.

המשיבה ערערה על החלטה זו וביצועה עוכב לבקשתה. ביום 28.3.2011 נדחה הערעור, והעיקול הזמני בוטל.

המבקשת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בגין נזקיה, לפי תקנה 371(ב), וכי נזקים אלה מסתכמים בהפרשי ההצמדה והריבית על הסכום שעוקל, שכן זו הדרך הפשוטה לחשב את הנזק שנגרם לה מחמת עיכובם של הכספים המעוקלים בידיו של צד שלישי. המבקשת טוענת כי כדי לזכות בפיצוי האמור, אין צורך להוכיח כי הבקשה לעיקול זמני היתה בלתי סבירה, שכן הזכות לפיצוי עומדת לה גם אם נניח לצורך הענין שצו העיקול התבקש בתום לב (דבר שהיא חולקת עליו. לשיטתה, מדובר היה בבקשה מופרכת וחסרת תום לב מלכתחילה, שהונעה משיקולים זרים של המשיבה).

המשיבה מתנגדת לבקשה. לדידה, ראוי לנהל את ההליך במסגרת תביעה נפרדת, אשר בשים לב לסכומה, צריכה להתברר בבית משפט השלום. כמו כן, שטיינר איננו בעל דין בתיק העיקרי וגם מטעם זה ראוי שתוגש תובענה נפרדת מהתיק העיקרי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העיקול פקע עוד ביום 9.2.2011 ולכן משחלפו למעלה משישה חודשים, איחרה המבקשת את המועד להגשת בקשה לפי תקנה 371(ג). עוד טוענת המשיבה כי המבקשת חילטה ערבויות בנקאיות בסך 750,000 ₪ שהעמידה המשיבה לטובתה מבלי להפחית מסכום התביעה שכנגד שהגישה נגדה. המשיבה טוענת כי תחשיב הנזק איננו מבוסס משפטית, שכן לכל היותר הנזק הינו מניעת ריבית, ולא הפרשי הצמדה וריבית. לבסוף טוענת המשיבה כי תחשיב הנזק שגוי הואיל והוא מבוסס על תאריכים שגויים.

במסגרת תשובתה לתגובת המשיבה, מסכימה המבקשת כי נפלו טעויות מסויימות בתחשיב הנזק. לאחר תיקון טעויות אלה, הנזק מסתכם בסך של 305,483 ₪.

לבקשת המשיבה, ניתנה לה האפשרות להגיב על תשובת המבקשת, ותגובה כאמור אכן הוגשה. לאחר מכן הגישה המבקשת תשובה לתגובה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מן הטעמים המפורטים להלן.

בצדק טוענת המבקשת כי היא זכאית לפיצוי בגין נזקיה, בלא קשר לשאלה האם הבקשה להטלת עיקול זמני הוגשה בתום לב אם לאו. זכותה זו קמה מרגע שצו העיקול בוטל, תהא סיבת הביטול אשר תהא. הדבר מעוגן היטב הן בהתחייבות העצמית עליה חתמה המשיבה והן בערבות עליה חתם שטיינר. על פי מסמכים אלה, התחייבו המשיבה ושטיינר כי במקרה של פקיעת הצו, מכל סיבה שהיא, הם יפצו את המבקשת בגין כל נזק שנגרם לה מחמת הצו. הדבר עולה גם מלשונה של תקנה 371(ב), הקובעת כי זכותו של מי שהצו כוון נגדו, להפרע בשל נזקיו מכוחה של הערובה, בלא להתנות זכות זו בתנאים נוספים כלשהם. יצויין כי אין המדובר בחילוט ערבון ללא הוכחת נזק, לפי תקנה 371(א), שאז נדרש מבקש החילוט להראות כי בקשת העיקול לא היתה סבירה בנסיבות הענין.

יפים לעניינו הדברים הבאים:

"דעתי היא כי צדק בית-המשפט המחוזי בהנחתו כי ההתחייבות העצמית של חברת אריאל היא בלתי מסויגת ואינה דורשת תנאים נוספים מעבר לדחיית תביעתה העיקרית. יש לזכור כי התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית-המשפט, הן באוטונומיית הרצון של בעל-דין. מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כישלון התביעה. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, בעל-הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, ועליו לשקול בעת בקשת צו-המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר לבד מדחיית התביעה שבמסגרתה ביקש את צו-המניעה הזמני. מובן מאליו, כי אם חושש בעל-דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני."

רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים (2002), פ"ד נו (4) 612, 621, 622.

לא שוכנעתי כי יש הצדקה לנהל את ההליך במסגרת תביעה נפרדת כפי שטוענת המשיבה. על פי תקנה 371(ב), זכותו של הנפגע להפרע בשל נזקיו באמצעות הערובה "במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין ...". מכאן שבידי הנפגע נתונה האפשרות לבחור בין הגשת הבקשה בגדרו של ההליך בו ניתן הצו הזמני, לבין הגשת תובענה נפרדת. ברי כי כאשר בירור הבקשה הוא מורכב יתר על המידה, הדרך הנאותה היא הגשת תובענה נפרדת, אלא שבמקרה דנן מדובר בבקשה פשוטה לחלוטין, והמבקשת אף העדיפה בכוונה תחילה להשתית את הבקשה על אדנים פשוטים וברורים, הפרשי הצמדה וריבית בלבד, על מנת להמנע מן הצורך בעריכת ברור עובדתי מורכב של ראשי נזק נוספים. על כן, גם אם נניח כי בית המשפט רשאי להורות לנפגע להגיש תובענה נפרדת חרף רצונו של הנפגע לברר את הענין במסגרת ההליך העיקרי, פשיטא שבמקרה הנוכחי אין כל הצדקה לעשות כן. נסיונה של המשיבה להציג את הסכסוך כמורכב ומסובך עד אשר אין זה ראוי לבררו אלא במסגרת הליך נפרד, הוא נסיון שלא נועד אלא לסבך ולסרבל את בקשת הפיצויים ולדחות ככל הניתן את ההכרעה בה.

גם העובדה ששטיינר איננו בעל דין בהליך העיקרי אינה מעלה או מורידה לענין זה. שטיינר חתם על ערבות מפורשת וחד משמעית. עליו לעמוד בערבותו זו, ואין בידיו זכות קנוייה שהתביעה נגדו תתברר דווקא במסגרת תובענה נפרדת. המבקשת צירפה את שטיינר כבעל דין נוסף לצידה של המשיבה במסגרת הבקשה. עותק ממנה הומצא לו. אם רצה בכך, יכול היה להתנגד לבקשה מכל נימוק שימצא לנכון, ועל כן, ניתן לו יומו בבית המשפט. לנוכח זאת, העובדה שלא צויין לצד שמו של שטיינר כי הוא משיב בבקשה, כפי שטוענת המשיבה במסגרת תשובתה האחרונה מיום 18.12.2011, אינה מעלה או מורידה.