עודה נ' מדינת ישראל

1.בפני בקשה לפי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] להורות על ביטולה של הודעת איסור שימוש לגבי רכב שמספרו 2268762 (להלן : "הרכב") אשר בבעלות המבקש. הודעת איסור השימוש הוצאה לרכב ביום 18.1.18 למשך 30 יום.

2.מעיון בחומר החקירה אשר הוגש לעיוני עולה כי ביום 18.1.18 בשעה 06.07 לערך, נהג המבקש ברכב והסיע נוסעים בשכר בניגוד לתקנה 84 א' לתקנות התעבורה.

למבקש נמסרה הזמנה לדין שמספרה 51211102929 ובה פורטו נסיבות המקרה מהן למד בית המשפט כי במהלך מחסום, בכביש מספר 40, נעצר הרכב על ידי שוטר וברכב נוסעים תושבי שטחים.

בבדיקה שערך השוטר התברר כי הנוסעים משלמים למבקש כסף עבור הנסיעה . נגבו עדויות של שני נוסעים ברכב, כאשר הנוסע עבד אלטיף עודא (להלן "הנוסע") מסר כי המבקש לוקח אותם באופן קבוע כל יום וכאשר נשאל כמה כסף משלמים לו על הנסיעה , השיב: "זה תלוי לאן הנסיעה, כל מקום מחיר אחר, עכשיו זה 400 ₪" . כאשר נשאל מי משלם לו, השיב : "אני משלם לו, מזומן , 400 ₪ , שילמתי היום".

3.המבקש נחקר באזהרה והכחיש ביצוע העבירה אך הודה כי לקח הנוסעים לרעננה.

הודעתו זו מתיישבת עם הודעת הנוסע אשר מסר בעדותו כי "היום אנחנו נוסעים לעבוד ברעננה ברחוב ההגנה".

4.לטענת ב"כ המבקש, עומדת למבקש חזקת החפות ועוד טען כי העבירה אינה מסכנת בטחון הציבור.

כמו כן טוען ב"כ המבקש כי המבקש אינו נהג מסוכן ועברו כולל "עניינים טכניים" וכן דרוש לו הרכב מאחר ומדובר במפרנס יחיד, אב לשלושה ילדים.

5.ב"כ המשיבה מתנגד לבקשה ומציין כי למבקש הנוהג משנת 98' עבר תעבורתי הכולל 17 הרשעות קודמות וכן מציין הוא כי בתיק ישנן ראיות לכאורה.

6.לאחר שעיינתי בחומר הראיות, סבורני כי די בחומר הנמצא בתיק החקירה על מנת לבסס קיומן של ראיות לכאורה ואף למעלה מכך. על כן נהיר כי לקצין המשטרה היה יסוד להניח שיוגש כתב אישום נגד המבקש וכן הייתה סמכות להטלת צו איסור השימוש.

7.מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים.

סע' 57 ב (2) לפקודת התעבורה מאפשר לבית המשפט לבטל צו איסור שימוש, אם הוכח, כי הנהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

במקרה דנן, המבקש הוא בעל הרכב כך שלא מתקיים התנאי, וממילא לא יוכל לטעון המבקש כי עשה ככל שיכולתו למנוע העבירה.