בהתאם לתקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות הינו 15 ימים מיום מתן פסק הדין, או מיום המצאתו לצדדים, במידה ולא ניתן במעמדם. במקרה שבפנינו, פסק דינו של בית משפט קמא ניתן במעמד הצדדים, ביום 29.01.2015, בעוד שבקשת הארכת המועד הוגשה ביום 17.02.2015, היינו, כארבעה ימים לאחר המועד הקבוע בדין.
המבקש נימק בקשתו להארכת מועד בכך שהוא אוסף חומר מהמפקח על הבחירות ומגורמים נוספים, לצורך הוכחת טענותיו.
תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, קובעת, כי מקום בו המועד או הזמן נקבעו בחיקוק, רשאי בית משפט להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו, ובהתאם להלכה, מקום בו הטעם לאיחור נגרם כתוצאה מעניין שהוא בתחום שליטתו של המבקש או בא כוחו, לא ייחשב הדבר לטעם מיוחד, בניגוד למקרה בו האיחור נגרם כתוצאה מנסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין [ר', למשל, בש"א 3430/13 גבי אלבז נ' אבירם מיטל (2013)].
בענייננו, לא זו בלבד שהבקשה להארכת המועד הוגשה כארבעה ימים לאחר המועד הקבוע בדין להגשת הבר"ע מבלי שניתן כל הסבר לכך, אלא שהנימוק לבקשה אינו מצדיק מתן ארכה, ובוודאי שאינו מהווה טעם מיוחד. איסוף חומר הראיות להוכחת טיעוני המבקש צריך היה להיעשות במסגרת ההליך העיקרי, ומשלא נעשה כן, אין למבקש להלין אלא על עצמו, ודי בכך על מנת לדחות את הבקשה. יתרה מכך, ככלל, אין לצדדים בערעור ממילא זכות להגיש מסמכים חדשים שלא הוצגו בפני בית משפט קמא, מבלי לבקש רשות מבית המשפט לעשות כן, שכן מדובר בהגשת ראיות חדשות בערעור בניגוד לקבוע בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
מעבר לצורך יצוין, כי לאחר קריאת פסק הדין ובחינת טענות המבקש, אשר פורטו בקצרה בבקשה להארכת המועד, הרי שממילא, סיכוייה של בקשת רשות הערעור לגופה, קלושים ביותר.