רשות הפתוח נ' לוי

פסק דין

השאלות העומדות לדיון הן:

האם יש להורות לנתבעת לפנות את המקרקעין המפורטים בכתב התביעה ולסלק ידה מהם?

האם יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום אותו תובעת ממנה התובעת?

כללי:

מערכת היחסים בין הצדדים:

התובעת הינה הבעלים של המקרקעין ובית העסק בשטח 29.4 מ"ר הנמצאים ברחוב ז'בוטינסקי 12 ברמלה והידועים כחלקה 7 בגוש 4433 (להלן-"הנכס").

בכתב התביעה טענה התובעת טענות עובדתיות כדלקמן:

מר לוי משה ז"ל (להלן-"השוכר המקורי") שכר את הנכס על פי חוזה שכירות מוגן מיום 13.10.50. בתום תקופת השכירות, חתם השוכר המקורי על מספר חוזי שכירות, שהאחרון שבהם נחתם ביום 8.3.1961.

בתום תקופת השכירות של חוזה השכירות מיום 8.3.1961, המשיך השוכר המקורי להחזיק בנכס כדייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן-"החוק") ולפי תנאי חוזה השכירות.

לאחר פטירתו של השוכר המקורי, המשיך בנו, לוי יהושע ז"ל (להלן-"השוכר השני") להחזיק בנכס מכוח החוק ולפי תנאי חוזה השכירות.

לפני מספר שנים הלך השוכר השני לעולמו, והנתבעת, אשתו של השוכר השני, המשיכה להחזיק בנכס.

תביעת התובעת:

טוענת התובעת כי הנתבעת מחזיקה בנכס שלא כדין וללא הסכמתה או רשותה של התובעת, ולכן יש ליתן כנגדה צו פינוי וסילוק יד.

כטענה חילופית טוענת התובעת כי אם בית המשפט יקבע שהנתבעת הינה דיירת מוגנת בנכס, אזי על הנכס אין הגבלה של דמי שכירות. בגין הנכס לא שולמו דמי מפתח, ולכן הנתבעת אינה זכאית להנחה מדמי השכירות. דמי השכירות שנקבעו היו בסך 3,100 ₪, אך הנתבעת לא שילמה אותם. על כן יש ליתן כנגד הנתבעת צו פינוי עקב אי תשלום דמי השכירות, ולחייבה לשלם לתובעת את דמי השכירות בסך 164,324 ₪ נכון ליום 31.12.05.

הגנת הנתבעת:

בכתב הגנתה טענה הנתבעת כדלקמן:

בעלה, השוכר השני, קיבל מאביו את זכות הדיירות המוגנת, מכיוון שהוא עבד יחד עם השוכר המקורי, בעוד השוכר המקורי היה בחיים. היא עבדה עם בעלה בנכס, ולאחר מות בעלה המנוח המשיכה לנהל את העסק, כך שהיא קיבלה את זכות הדיירות המוגנת על פי דין;

למיטב ידיעתה השוכר המקורי שילם דמי מפתח בגין שכירת הנכס;

התובעת אינה זכאית לדרוש ממנה את דמי השכירות הכלכליים.