פסק דין
א.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' כאמלה ג'דעון) מיום 13.11.12, בתיק אזרחי 2776/08, לפיו חוייבה המערערת לשלם למשיב פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת עבודה מיום 24.5.06 בסכום של 187,996 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
ב.בהחלטתו מיום 30.4.12 קבע בית משפט קמא הן את חבותה של המערערת ואת שיעור הנזק, אך עיכב את ביצוע ההחלטה עד שהמשיב יודיע מה החלופה שבחר בה בנוגע לקבלת הפנסיה מקרן "מקפת".
פסק הדין על פיו חוייבה המערערת ניתן ביום 13.11.12 לאחר שהמשיב הודיע לבית משפט קמא כי הוא מוותר על קיצבת נכות מוקדמת מקרן פנסיה, ולאחר שהומצא לבית משפט קמא מכתב קרן "מקפת" מיום 23.9.12, ולפיו קבע בית משפט קמא שבמקרה דנן לא חלה חובת ניכוי של גמלאות הפנסיה מן הפיצוי המגיע למשיב בגין התאונה הנדונה.
ג.המשיב, יליד 1949, טרקטוריסט ואיש אחזקה במקצועו, עבד אצל המערערת באתר "גן לאומי קיסריה". המדובר באזור עתיקות בהשגחת המחלקה לשימור. במהלך עבודתו באתר, ביום 24.5.06 התבקש המשיב על ידי נהג רכב להזיז אבן גדולה שחסמה את דרכו של הרכב מלהגיע לאחת הבמות באמפיתיאטרון העתיק בקיסריה. מכיון שמדובר באזור עתיקות היה צורך לנהוג זהירות בהזזת האבן.
המשיב ניגש לאבן, התכופף, הניח את ידיו מתחתיה והתחיל לגלגל אותה בתנועה צידית. תוך כדי גלגול חש המשיב כאב חזק בגבו, ונבצר ממנו להתרומם. המשיב הועבר לבית חולים, נבדק ושוחרר באותו יום.
מאז התאונה לא חזר המשיב לעבודה.
מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע למשיב נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 5%.
ד.המערערת כפרה בפני בית משפט קמא באירוע התאונה, ולחלופין, באחריות הנזיקית המיוחסת לה, וכן כפרה בנזקים להם טען המשיב, ובקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה.
מסכת הראיות נפרשה בפני בית משפט קמא במלואה.
ה.באשר לנסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידי המשיב, קבע בית משפט קמא שעלה בידי המשיב להוכיח נסיבות אלה. עדות המשיב לגבי נסיבות התרחשות התאונה לא נסתרה בחקירתו הנגדית, והיא אף נתמכת בעדותו של עד נוסף (יהודה סזגר) ששהה בקרבת מקום, ואשר עובד בשירותה של המערערת.
ו.בפני בית משפט קמא העלתה המערערת שורה של טענות שיש בהן, לשיטתה, כדי לכרסם באמיתות גירסתו של המשיב, אך בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל טענותיה אלה של המערערת, וקבע, כאמור, כי הוא מקבל את גירסת המשיב, שהוכיח את נסיבות התאונה כפי שנטענו על ידו.
ז.לענין עצם החבות, קיבל בית משפט קמא את גירסת המשיב על כך שלא קיבל הדרכה בנוגע להרמת/הזזת אבנים עתיקות, למרות שזה היה חלק מתפקידו, ודבריו נתמכו בעדות העד מר סזגר. בית משפט קמא קבע כי שניהם לא נחקרו על הצהרתם זו, ומשכך דבריהם לא הופרכו.
בית משפט קמא קבע שהמערערת לא מילאה את חובתה לספק לעובדיה סביבת עבודה בטוחה והדרכה מתאימה ומכאן חבותה.
ח.לענין הנכות הרפואית הונחה בפני בית משפט קמא חוות דעת של מומחה מטעם המשיב שהעריך את נכותו של המשיב ב-14.5% בגין שברים בשלוש חוליות ללא תזוזה ניכרת, וללא הגבלה בתנועות עמוד השדרה, ואילו המומחה מטעם המערערת סבר שנכותו של המשיב היא בשיעור של 5% בלבד, בגין שבר בחוליה 1L, אך הוסיף שלא ניתן לקבוע כי התאונה הנדונה גרמה לשבר זה. לגבי שאר השברים קבע שאינם קשורים לתאונה זו.
ט.המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קבע אף הוא כי נכותו של המשיב היא בשיעור של 5% בגין שבר בחוליה 1L, ושאר השברים בחוליות הינם ללא קשר לתאונה זו.
המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, במובחן מן המומחה מטעם המערערת, לא סייג את קביעתו בענין הקשר הסיבתי בין הנכות הנ"ל לבין התאונה. המערערת סברה שיש להעדיף את קביעת המומחה מטעמה, לפיה יש לייחס את השבר בחוליה 1L למצבו הרפואי של המשיב קודם לתאונה, על פני חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ואולם בפסק דינו ציין בית משפט קמא שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא זומן לחקירה על ידי המערערת וקביעתו לא הופרכה. בנוסף: קביעתו של המומחה מטעם המערערת לגבי אי קיום קשר סיבתי בין השבר בחוליה 1L לבין התאונה לא נאמרה בלשון חד משמעית. לפיכך, המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא היא שנכותו הרפואית של המשיב היא בשיעור של 5%.
י'.באשר לנכות התפקודית ציין בית משפט קמא שהמשיב (בן 63 בעת פסק הדין) היה כבן 57 ביום התאונה, ובעברו היה מעורב בתאונות קודמות שהסבו לו פגיעות גופניות שונות.
המשיב לא חזר למעגל העבודה מאז התאונה הנדונה, וביום 22.8.06 ניתן לו אישור של רופאה תעסוקתית כי הוא מסוגל לעבוד ללא הרמת משקלות כבדים וכיפופים רבים, וללא הליכה ועמידה ממושכת. ביום 24.8.06 הודיעה לו המערערת על הפסקת עבודתו אצלה ומאז לא חזר המשיב למעגל העבודה.
בית משפט קמא לא שוכנע כי העובדה שהמשיב לא חזר למעגל העבודה לאחר התאונה נבעה מן הפגיעה נשוא התאונה הנדונה (העומדת על נכות בשיעור נמוך לכל הדעות),אלא גם, ובעיקר, מחמת מצבו הרפואי הכללי של המשיב והפגיעות הרבות שמהן סבל המשיב עובר לתאונה.