החלטה
בפניי בקשה לביטול החלטה מיום 20.7.11, בה הוריתי על מחיקת התביעה בתיק זה, זאת לאחר שהתובעים נמנעו מלפעול בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 28.6.11.
בקשה ראשונה לביטול ההחלטה נדחתה מאחר שהטענה המרכזית בה היתה כי טרם חלף המועד להגשת הודעת התובעים ואין בה ממש.
בקשה נוספת הוגשה ובה נטען כי בשל טעות בתום לב, סברו התובעים כי עוד נותרה להם שהות להגיב ולפעול בהתאם להחלטת בית המשפט ועל כן, בשוגג, לא פעלו בהתאם להחלטה.
לבקשה לא צורף תצהיר.
עיינתי בבקשה ובתגובת הנתבעת. אחר אלה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.
לא פעם הדגישו בתי המשפט את זכותו החוקתית של האזרח לפנות לערכאות, אך בצידה, את חובתו כלפי בית המשפט וכלפי הצדדים האחרים. כמו כן, על המבקש לבטל החלטה המונעת אותו מגישה לערכאות, להצביע על קיומו של אנטרס לגיטימי בכך, היינו, בין היתר, סיכוי טוב לזכות בתביעה. (רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל ואח' (5/6/05) בעמ' 3005). יש להבחין בין ביטול פסק דין, שניתן במעמד צד אחד, מתוך חובת הצדק בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר נפל פגם בזימונו של בעל דין לדיון, לבין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עניין המסור לשיקול דעת בית המשפט.
בענייננו, החלטת בית המשפט ברורה והיא הומצאה לתובעים, כדין. משכך, אין עסקינן בבקשה לביטול פסק הדין מתוך חובת הצדק בשל פגם בהליך, אלא בבקשה לביטול המסורה לשיקול דעת בית המשפט.
הלכה פסוקה היא, כי בבקשה כזו יבחן בית המשפט שני עניינים: האחד, סיבת מחדלו של המבקש והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם יבוטל פסק הדין. (ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, עמודים 835-836 ).
מבין שני העניינים כאמור, לעניין הראשון חשיבות משנית, ואילו העניין השני הוא העיקר.
"ככל שסיכויי הנתבע להצליח בהגנתו נראים טובים יותר, יכול בית המשפט לנהוג בו ביתר סלחנות בענין הסיבה למחדלו, אי הגשת כתב הגנה או אי התייצבות במשפט, שגרם לפסק הדין". (ע.א 276/72, פרידמן נ' פרידמן פ"ד יז, 349, 358א).
מוכנה אני, לצורך הדיון, לקבל את טענת התובעים, הגם שכלל אינה נתמכת בתצהיר כלשהו, כי לא פעלו בהתאם להחלטת ה- 28.6.11, בשל טעות. ואולם, ב"סיכויי התביעה", או שמא יש לומר בסיכוייה הנמוכים של התביעה, כאן טמון הטעם המרכזי לדחיית הבקשה לביטול פסק הדין.
די אם אפנה להחלטתי המנומקת מיום 1.3.11, בפרט לאמור בסעיף 15 להחלטה, החלטה אשר עסקה בבקשה לדחיית התביעה על הסף, וכן לעמדת הנתבעת אשר הבהירה היטב, בהזדמנויות שונות (בין היתר בסעיף 20 לתגובתה לבקשה זו), כי יכולים התובעים לקבל את תשלומי האיזון כפי שנקבעו ויכולים היו אף לקבלם ללא כל הליך משפטי. עיון בהחלטה זו ובשאלה היחידה שעוד נותרה פתוחה בתיק זה כמפורט בסעיף 15 לאותה החלטה, מעלה כי זולת קבלת תשלומי האיזון מאת הנתבעת, עניין אשר אינו שנוי במחלוקת (ויודגש – בשווי וביחס שנקבעו בהחלטות הנתבעת לאורך השנים), אין כל שאלה אשר נותרה לדיון בתיק זה.
לפיכך, משיכולים התובעים לקבל את מבוקשם בכל שלב, בהתאם לחלקם ולגובה דמי האיזון שנקבעו בכל הנוגע למקרקעין הרלוונטיים, אין כל טעם בניהול הליך זה, וודאי שאין כל טעם בביטול החלטתי מיום 20.7.11.
יתרה מכך, תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה מיום 20.7.11 הינה למחיקת התביעה ולא דחייתה, איני מוצאת כיצד יש בה פגיעה בלתי הפיכה בזכות הגישה לערכאות או במבקשים, זולת, כמובן, חיובם בתשלום אגרה, באם יבחרו להגיש תביעתם בשנית וסבורתני כי בנסיבות המתוארות, ראוי כי ישקלו היטב בטרם יבחרו לעשות כן.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
לאור התנהלות התובעים בהליך זה ומשנדרשה תגובה לבקשה זו, אני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ש"ח.
סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תמציא ההחלטה לידי ב"כ הצדדים בדואר רשום.
ניתנה היום, י"ט אלול תשע"א, 18 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.