רע"פ 8992/14 אברהם רפאל נ' מדינת ישראל

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיאה ד' ברלינר, אב"ד, וכב' השופטים: ג' קרא, סג"נ; ו-מ' סוקולוב), בע"פ 39563-08-14, מיום 3.12.2014, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' סעדון) (להלן: בית המשפט לתעבורה), בגמ"ר 2069-04-13, מיום 2.7.2014.

           בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, אשר הושת עליו. בהחלטתי מיום 30.12.2014, הוריתי על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

2. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 16.11.2012, בשעה 16:30, נהג המבקש ברכב מונית מסוג מרצדס (להלן: המונית), ברחוב צה"ל בקרית אונו. באותה עת חצה יגאל הופמן ז"ל (להלן: המנוח) את רחוב צה"ל, בסמוך לבית מספר 59, על מעבר חציה המשורטט על הכביש, והמסומן באמצעות תמרורים ג-7, ו-ה-8 (להלן: מעבר החציה). המבקש נכנס עם המונית למעבר החציה, מבלי לתת זכות קדימה, ופגע במנוח (להלן: התאונה). כתוצאה מן הפגיעה הושלך המנוח מספר מטרים על הכביש, וספג פגיעה קשה בראשו וחבלות בחלקי גופו. ביום 13.3.2013, נפטר המנוח מפציעותיו בתאונה.

3. ביום 20.2.2014, גובש הסדר טיעון בין הצדדים, לפיו הודה המבקש בעובדות כתב האישום (להלן: הסדר הטיעון). לעניין העונש, הוסכם בין הצדדים, במסגרת הסדר הטיעון, כי המבקש יפסל לנהיגה לצמיתות; כי המבקש ישלם פיצוי בסך של 10,000 ₪ למשפחת המנוח; כי המאשימה תעתור להטיל על המבקש עונש של 10 חודשי מאסר בפועל, ואילו ההגנה תהיה חופשיה בטיעוניה לגבי רכיב ענישה זה; וכי בית המשפט יטיל על המבקש קנס על-פי שיקול דעתו. ביום 25.2.2014, הורשע המבקש על-ידי בית המשפט לתעבורה בעבירה שיוחסה לו:גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ביחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה).

4.        במסגרת גזר דינו, פנה בית המשפט לתעבורה ליישומן של הוראות תיקון 113 לחוק העונשין. ראשית, הודגש, כי במקרה זה, נפגע ערך קדושת החיים בצורה המקסימאלית. בהמשך, עמד בית המשפט לתעבורה על נסיבות ביצוע העבירה, בעניינו של המבקש, וקבע כי "הרשלנות שהפגין הנאשם היא ברף הגבוה". לאחר מכן, תוארה מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, ונקבע, כי מתחם הענישה נע בין 9 או 10 חודשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט נתן את דעתו לתסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, לפיו הומלץ להטיל על המבקש עונש של מאסר בעבודות שירות וצו מבחן ל-6 חודשים; ולנסיבותיו האישיות של המבקש (גילו המופלג; הטראומה שנגרמה לו; והשפעת עונש המאסר בפועל על רעייתו, שמצבה הבריאותי רעוע). בשים לב למכלול שיקולי הענישה, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: פסילת רישיון נהיגה בפועל לצמיתות; 36 חודשי מאסר, מתוכם 9 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי, למשך 3 שנים; ותשלום קנס בסך 5,000 ₪.

5.        המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לטענתו של המבקש, בית המשפט לתעבורה החמיר עימו, יתר על המידה, במסגרת גזר דינו. נטען, לעניין זה, כי ראוי היה להקל עם המבקש, ולהעניק משקל משמעותי יותר להודאתו של המבקש; לנסיבותיו האישיות הקשות; ולתסקיר שירות המבחן. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בפסק דין מנומק, מיום 3.12.2014, בקובעו, כי: "כאשר מדובר ברכב ציבורי הפוגע בהולך רגל בתוך מעבר חציה, לא ניתן להסתפק בענישה שאין בה רכיב של מאסר. הענישה שהטיל בית משפט קמא מידתית וראויה"

הבקשה לרשות ערעור

6.        בבקשה שלפניי נטען, כי בית המשפט לתעבורה לא גזר את דינו של המבקש בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (להלן: תיקון 113). לטענת המבקש, בית המשפט לתעבורה שגה בקביעת מתחם הענישה, שכן במקרה דנן, נקבע רף תחתון זהה כמעט לרף העליון אשר הוסכם בהסדר הטיעון. נוסף על כך, טען המבקש כי, במסגרת קביעת מדיניות הענישה הנוהגת, התעלם בית המשפט לתעבורה ממקרים דומים, בהם גזרו בתי המשפט עונשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. לפיכך, גם בית המשפט המחוזי, כך לשיטתו של המבקש, טעה עת הגיע למסקנה, כי לא נפלה שגגה בקביעת מתחם הענישה, ובקביעת העונש. עוד סבור המבקש, כי הערכאות הקודמות לא נתנו כלל משקל לשיקולים שאינם קשורים בביצוע העבירה, ובכלל זה: לנסיבותיו האישיות החריגות של המבקש; לשיקולי שיקומו; לתסקיר שירות המבחן, ולחוות-הדעת הפסיכיאטרית, בעניינו של המבקש, שהוגשה לבית המשפט המחוזי.