רע"פ 5128/16, בע"ח 24734-05-16 מדינת ישראל נ' פייגין לריסה

השופט נ' הנדל:

           בפנינו בקשת רשות ערר, לפי סעיף 38א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה) על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"ח 24734-05-16), בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (ה"ת 47271-12-15, כבוד השופט ד' ש' גבאי-ריכטר), ונקבע כי יש להחזיר קוף, מסוג Gabon Talapoin, למשיבה.

1.        במוקד ההליך, מחלוקת ביחס לקוף המכונה "יאשה", אשר היה בחזקת המשיבה, נתפס על ידי רשות הטבע והגנים בשלהי שנת 2015 – והועבר למקלט לקופים. זאת, בין היתר בטענה כי הקוף מוחזק ללא היתר, כנדרש בסעיף 8(א)(3) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו - 1955 (להלן: החוק להגנת חיית הבר או: החוק).

           לאחר תפיסת הקוף נוהלו מספר הליכים משפטיים בעניינו בבית המשפט השלום ובבית המשפט המחוזי. בקצירת האומר, המשיבה הגישה בקשה להחזרת תפוס – הוא הקוף – לפי סעיף 34 לפקודה. בית משפט השלום דחה את הבקשה, בדיון ובדיון מחודש. בין נימוקיו, הוסבר כי הקוף כבר נתפס בעבר, בשנת 2002, ובעקבות כך, המשיבה קיבלה היתר להחזיקו בשנת 2004 עד לסוף אותה שנה – אולם היתר זה לא חודש על ידה. בית משפט השלום הוסיף והתייחס לכך שלאורך השנים שבהן היה אצל המשיבה בישראל הקוף לא נלקח לטיפול וטרינרי, וקבע כי טובתו מחייבת להשאירו במקלט לקופים העונה לכל צרכיו.

           בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המשיבה על החלטה זו, והחליט להחזיר את הקוף לידיה, בין היתר בכפוף לכך שיוענק לו טיפול וטרינרי צמוד. בנמקו את החלטתו, קבע בית המשפט כי לא נדרש היתר להחזקת הקוף במקרה דנן, לאור תחולתו של סעיף 8(ב) לחוק להגנת חיית הבר, לפיו "מי שהחזיק כדין בחיית בר לפני יום תחילתו של חוק זה והמשיך להחזיקה... – יהא מחזיק כדין...". בהקשר זה יוער, כי יום תחילת החוק לעניין סעיף זה הוא בתאריך 2.8.1990, עת תוקן תיקון מספר 2 לחוק. בענייננו, המשיבה עלתה לישראל כשבחזקתה הקוף בשנת 2000. ואולם, היא החזיקה בקוף באוקראינה לפני תיקון מס' 2 לחוק. מכאן, קבע בית המשפט המחוזי כי ס' 8(ב) לחוק חל בעניינה, וכי היא פטורה מקבלת היתר. בהתייחס להיתר שניתן למשיבה בשנת 2004 ולא חודש, קבע בית המשפט קמא כי לא הייתה למשיבה חובה חוקית לחדשו - מקום שהיתר כזה כלל לא נדרש, כאמור. לעניין טובת הקוף, נקבע, בין היתר, כי החזרת הקוף למשיבה מאזנת בין זכות הקניין שלה והקשרים האישיים והאנושיים שנקשרו עם הקוף, לבין אינטרס הציבור כי הוא יזכה לטיפול רפואי נאות ותנאי מחייה סבירים.

           להשלמת התמונה, יצוין כי בית המשפט המחוזי החליט לדחות את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע של החלטתו, ובית משפט זה (השופט י' דנציגר) דחה ערעור על החלטה זו. משכך, הקוף הוחזר למשיבה בחודש יוני 2016.

2. הבקשה שלפנינו מעוררת שתי שאלות מרכזיות, שלשיטת המבקשת מצדיקות מתן רשות ערר בגלגול שלישי. השאלה הראשונה, היא פרשנות סעיף 8(ב) לחוק להגנת חיית הבר – ובעיקר השאלה האם הוא חל גם על מי שהחזיק בחיית בר לפני יום תחילת החוק מחוץ לשטחי המדינה, ובענייננו באוקראינה; השאלה השנייה הנה מהי טובתם של קופים שגדלו בקרבת בני אדם – העברה למקלט או שמא השארתם אצל בעליהם.

           לשיטת המדינה, לשאלה הראשונה חשיבות החורגת מהמקרה הקונקרטי, ויש בה כדי להשפיע הן על יכולתה לפקח על החזקת חיות בר ככלל, והן על יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה על פי האמנה בדבר סחר בין לאומי במינים של חיית בר וצמחיית בר הנתונים בסכנה. יחד עם זאת, ביחס למקרה הפרטני שלפנינו, הסכימה המדינה בדיון להעניק למשיבה היתר להוסיף ולהחזיק בקוף, בכפוף לפיקוח כמפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי. המשיבה מצידה הודיעה כי היא פועלת בהתאם וכי אין לה התנגדות לתוספת זו.

3. תחילתו של מקרה זה בגורלו הפרטני של הקוף "יאשה". ואולם, לאחר עיון, נחה דעתי כי סופו בשאלה משפטית, החורגת מגדרי המקרה דנן – היא שאלת פרשנות סעיף 8(ב) לחוק להגנת חיית הבר. וישאל השואל, אם יש הסכמה להותיר את הקוף בחזקת המשיבה, בכפוף לטיפול וטרינרי צמוד ולפיקוח גורמים מוסמכים של המבקשת – מה הוא הצידוק להיעתר לבקשה. העניין הקונקרטי מצא פתרון שתואם את החלטת בית המשפט המחוזי. נוסיף נתון נוסף, הקוף בן כ-27, ונאמר לנו כי תוחלת החיים של קוף ממין זה הינה 28 שנים. לכך אשיב, שלו היה מדובר בבחינת ההשלכות לגבי תיק זה בלבד – דין הבקשה היה להידחות. ואולם, טוענת המדינה כי הותרת פסיקת בית המשפט קמא על כנה, לפיה אף מי שהחזיק בחיית בר מחוץ למדינה לפני יום 2.8.1990 לא נדרש להיתר, מהווה תקדים בעל השלכות בתחום החי והדומם – הן ביחס לחוק זה והן ביחס לחוקים אחרים. טענה זו, בעלת שכנוע. אכן, לרוב, אם התוצאה האופרטיבית לא דורשת התערבות, דין בקשה בגלגול שלישי להידחות. אך אין זה כלל בל יעבור. יש לבחון את ההשלכות הציבוריות, המשפטיות והכלליות של אי התערבות. בשל נקודה אחרונה זו, דעתי היא, כפי שיובהר, כי יש מקום שבית משפט זה יביע עמדתו.