רע"פ 1402/15 אורי טלי נ' מ"י

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר – נשיאה; ג' קרא – סג"נ; ו-ש' דותן), בע"פ 34168-08-14, מיום 2.2.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי), בת"פ 224-01-12, מיום 27.5.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בגין סכסוך בין משתמשים בדרך, מיום 6.8.2011, אשר במהלכו תקף המבקש נהגת רכב (להלן: המתלוננת), והמשיך ותקף את חתנה של המתלוננת, אשר הוזעק על-ידה למקום. כתוצאה ממעשה התקיפה, נגרמו למתלוננת חבלות בזרועה הימנית. כתב האישום מייחס למבקש עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

3. המבקש כפר באשמה שיוחסה לו, ובהכרעת דין מיום 27.5.2015, הרשיע בית משפט השלום את המבקש, בעבירה המפורטת בכתב האישום. בית משפט השלום קיבל את גרסת המתלוננת במלואה, בקובעו כי גרסתה "כנה ומהימנה", ובתוך כך, דחה את גרסת המבקש, מחמת סתירות שהתגלו בה. על-פי גרסת המתלוננת, לאחר התנגשות הרכבים, ולאחר חילופי דברים בינה לבין המבקש, הניחה המתלוננת את רגלה לפני גלגל רכבו של המבקש, לבל יסתלק מן המקום, טרם בוא המשטרה. או-אז, יצא המבקש מרכבו, ותפס את זרועה בחוזקה, תוך כדי הדיפתה לאחור. חתנה של המתלוננת, אשר הוזעק על-ידה למקום, ניסה להפריד בין המתלוננת למבקש, ונהדף אף הוא על-ידי המבקש.

4. בגזר דינו, מיום 9.6.2014, הדגיש בית משפט השלום את מידת האשם הרבה שדבקה במעשי המבקש, אשר נובעת הן מהחבלה הממשית שגרם למתלוננת, והן משום הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, שבבסיסן מדובר בתגובה בלתי מידתית מצידו של המבקש, למעשיה של המתלוננת. בית משפט השלום קבע, כי בהתנהגותו זו פגע המבקש בערכים חברתיים מוגנים, שעניינם שלמות הגוף ושמירה על כבוד האדם. לאחר זאת, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: מאסר על תנאי בן 7 חודשים, לבל יעבור, במשך שלוש שנים, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין; מאסר על תנאי בן 3 חודשים, לבל יעבור, במשך שלוש שנים, עבירה לפי ס' 379 לחוק העונשין; קנס כספי בסך 1,500 ₪, או 30 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי בסך 1,500 למתלוננת.

1. המבקש ערער על הכרעת דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, והערעור נדחה, ביום 2.2.2015. המבקש טען בערעורו, כי שגה בית משפט השלום משלא נתן משקל ראוי לכך שהמתלוננת "נטלה את החוק לידיה, דחפה את רגלה מתחת לגלגל רכבו, והגבילה את חירותו שלא כדין". עוד נטען, כי תגובת המבקש לא היתה בלתי מידתית, לאור שלילת חופש התנועה שלו. נטען בנוסף, כי שגה בית משפט השלום משדחה את טענת ההגנה מן הצדק, אשר הועלתה על-ידי המבקש, שכן הימנעות מהגשת כתב אישום גם נגד המתלוננת, מהווה אכיפה בררנית פסולה. המבקש הוסיף וטען, כי חלוף הזמן שבין מועד האירוע למועד הדיון בבית משפט השלום, וכן סתירות שהתגלו בעדויותיהם של המתלוננת ושל עדי התביעה האחרים, מחלישים את גרסת המשיבה, ולכן, לא ניתן לקבוע כי זו הוכחה מעבר לספק סביר. לבסוף, טען המבקש, כי חלים בעניינו סייגים שונים לאחריותו הפלילית, וביניהם: צורך, לפי סעיף 34יא לחוק העונשין; הגנה עצמית, לפי סעיף 34י לחוק העונשין; וזוטי דברים, לפי סעיף 34יז לחוק העונשין. לחילופין, טען המבקש כי היה על בית משפט השלום להימנע מהרשעתו בדין.

בית המשפט המחוזי קבע, כי אין ממש בטענותיו של המבקש. במישור הראייתי, שוכנע בית המשפט המחוזי, כי הראיות אשר הוצגו בפני הערכאה הדיונית מטעם המשיבה, היו מהימנות, וניתן היה לקבוע על פיהם ממצאים עובדתיים, בעוד שגרסתו של המבקש נמצאה בלתי מהימנה. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענות המבקש בדבר אכיפה בררנית ובנוגע לתחולת הסייגים לאחריותו הפלילית. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום בדחותו את הבקשה להימנע מהרשעתו של המבקש.

הבקשה לרשות ערעור