רע"פ 131/15 אסתר שולביץ נגד מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל), בעפ"א 55634-08-10; עפ"א 55632-08-10; ו-עפ"א 8244-09-14, מיום 25.11.2014, בגדרו נדחה ערעור המבקשים 2 ו-3, על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' גזית), בתיק בניה 312/07, מיום 26.5.2010, והתקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' א' קרביס), מיום 2.6.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקשים 2 ו-3, ונגד בעלה המנוח של המבקשת 1 (להלן: המנוח), הוגשה בקשה מתוקנת למתן צו הריסה ללא הרשעה (להלן: הבקשה הראשונה), לפי סעיפים 212 ו-213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). כפי שעולה מהבקשה הראשונה, המנוח ביצע עבודות בניה ללא היתר כדין, במבנה המצוי ברחוב החשמונאים 90, בתל אביב, גוש 91, חלקה 7104 (להלן: המבנה). המבנה נועד לשרת מסעדה שאותה מנהלים המבקשים. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' גזית) נעתר, ביום 26.5.2010, לבקשת המשיבה, והורה על מתן צו הריסה למבנה ללא הרשעה. לאחר זאת, בחן בית משפט השלום אם קיים "עניין ציבורי" המצדיק את ביצוע ההריסה, כדרישת הפסיקה (רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151 (2002)). בית משפט השלום הצביע על כך ש"פיתוח עירוני של שטח של אזור גדול כגון השוק הסיטונאי הינו אינטרס ציבורי חשוב ומובהק", ועל-כן קבע, כי מתקיימים התנאים למתן צו ההריסה.

3. המבקשים 2 ו-3 ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעפ"א 55634-08-10. בד בבד, ערערה המבקשת 1, אף היא, על פסק דין זה. בהודעת הערעור, טענה המבקשת 1, כי לא צורפה כמשיבה לבקשה הראשונה, ולא היתה צד להליך, ולפיכך "נתקפחה זכותה הברורה [...] להתנגד למתן צו ההריסה". בפסק דינו, מיום 22.11.2010, ולאחר איחוד הדיון בשני הערעורים, קבע בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי יש להחזיר את עניינה של המבקשת 1 לדיון בבית משפט השלום, טרם הדיון בערעור גופו, "אך ניתן יהיה להשיבו על כנו [את הערעור] במקרה הצורך לאחר שבית משפט [השלום] יתן את החלטתו בעניינה של [המבקשת 1]".

1. נוכח האמור, הגישה המשיבה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו בקשה חדשה, נגד המבקשים, למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיפים 212 ו-213 לחוק התכנון והבניה (להלן: הבקשה השנייה). בקשה זו הובאה בפני כב' השופטת מ' א' קרביס, ולא בפני השופטת גזית, אשר דנה, כאמור, בבקשה הראשונה. וזאת, מן הטעם שלאחר הדיון בבקשה הראשונה, עברה השופטת גזית לכהן כשופטת מן המניין בבית משפט השלום, לאחר שכיהנה קודם לכן בבית המשפט לעניינים מקומיים. בהחלטה, מיום 30.10.2012, מחקה השופטת קרביס את המבקשים 2 ו-3 מן הבקשה, כך שהבקשה השנייה הופנתה נגד המבקשת 1 בלבד. הדיון בבקשה השנייה התנהל כהליך חדש, כאשר המשיבה התבקשה להוכיח את יסודות בקשתה במלואם, בהתעלם מן הקביעות העובדתיות שנעשו במסגרת בדיון בבקשה הראשונה. השופטת קרביס קבעה, כי לא הוכח בפניה, מעבר לכל ספק סביר, כי התקיימו יסודות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, ובכלל זאת: לא הוכח כי "נעברה עבירה בבניין", מאחר שלא הוצג כל היתר בנייה אליו ניתן היה להשוות את מצב הבנייה בשטח; וכן לא הוכח כי מבצע העבירה "אינו בר-עונשין", בהתאם לס"ק (5), המאוזכר בבקשה. השופטת קרביס ציינה, כי אמנם קיים אינטרס ציבורי משמעותי לביצוע ההריסה, אולם מאחר שלא התקיימו יסודות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, כאמור לעיל, נדחתה בקשת המשיבה.

2. המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה השנייה, לבית המשפט המחוזי. בתוך כך, המבקשים 2 ו-3 חידשו את ערעוריהם, אשר הוקפאו, כאמור, עד להכרעה בבקשה השנייה. לאחר שאיחד את הדיון בשלושת הערעורים, החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) לדחות את ערעורם של המבקשים 2 ו-3, ולקבל את ערעורה של המשיבה.

אשר לערעורה של המשיבה, ציין השופט גורפינקל כי: "נוצר איפוא מצב שבו קיימות שתי החלטות סותרות לעניין אותו נכס, האחת של כב' השופטת גזית [...], החלטה שמחייבת לבצע הריסה, וכנגדה החלטה של כב' השופטת קרביס [...] שדוחה את הבקשה למתן צו הריסה. ברור ששתי ההחלטות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת". לשיטתו של השופט גורפינקל, מאחר שהחלטת השופטת גזית לא בוטלה, הרי שהיא מהווה "מעשה בי-דין" ביחס לנכס נשוא הבקשה. השופט גורפינקל קבע, כי גם אם סברה השופטת קרביס כי עליה לדון בבקשה גופה, מן הראוי היה "לדון בבקשה מאותו שלב שבו הופסק הדיון אצל כב' השופטת גזית ולדון אך ורק בעניינה של [המבקשת 1], האם יש בטענותיה כדי לשנות את הקביעה שהאינטרס האישי שלה גובר על האינטרס הציבורי או שאין מקום למתן צו הריסה". מעבר לכך, גרס השופט גורפינקל, כי לא היה מקום להעביר את הדיון בבקשה אל שופטת אחרת, מאחר שהשופטת גזית כיהנה, במועד הרלבנטי, כשופטת בית משפט השלום, כאשר בית המשפט לעניינים מקומיים אינו אלא מחלקה שלו. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורה של המשיבה, בקובעו, כי השופטת קרביס לא היתה אמורה לקיים את הדיון בבקשה השנייה מחדש, אלא שהיתה צריכה להמשיך את הדיון, מהשלב שבו הוא הופסק, בדיון שהתקיים בפני השופטת גזית.