רע"ס 21056-10-15 עירית נתניה נ' צ.ד. אחים סאסי (2001) שיו ואח'

בפני בקשת המבקשים לחייב את המשיבה להמציא להם תעודות עובד ציבור מאת מחלקת רישוי עסקים, מחלקת הפיקוח על רישוי עסקים, מחלקת ההנדסה והמחלקה הוטרינרית בעיריית נתניה אליהן יצורפו כל רשיונות העסק של 46 בית עסק אשר פורטו בבקשה וכל בקשות הרישוי שהוגשו מטעם אותם בתי עסק ומצבן, כל דו"חות הבדיקה והמעבדה ביחס לבית העסק של המבקשים מיום 2.9.15 וביחס לכל בתי העסק האמורים באותו יום על ידי הגורמים הוטרינריים, נציגי הפיקוח והרבנות וכל היתרי הבניה לגבי אותם בתי עסק.

מטרת הצו, כך המבקשים, לאפשר להם להוכיח הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית כלפיהם מצד המאשימה והממונים מטעמה.

יש לציין כי בבקשה מעלים המבקשים טענות הגנה נוספות שבפיהם אולם הללו אינן נשענות על מרבית המסמכים שבקשו, זולת אולי דו"ח הבדיקה והמעבדה ביחס לבית העסק שלהם.

המבקשים טוענים כי קיימים בתי עסק רבים הפועלים בשכנות לבית העסק שלהם ללא רשיון עסק, בהם אותם 46 בתי עסק הנזכרים ברשימה שבבקשה, אולם כנגד הללו לא מתנהלים הליכים משפטיים או הליכי אכיפה בגין ניהול עסקיהם ללא רשיון.

המשיבה בתגובתה הבהירה כי בקשת המבקשים אינה עומדת בדרישות הפסיקה, באשר אין היא מגלה ולו ראשית ראיה לקיומה של אכיפה בררנית כאמור, ועוד הוסיפה וציינה כי חלק מ-46 בתי העסק שברשימת המבקשים אוחזים ברשיון עסק, כנגד חלקם מנוהלים הליכים וכי קיימים הבדלים מהותיים בין עסקם של המבקשים לבין עסקים אלה באשר מדובר בעסק לממכר מצרכי מזון אשר נמצאו בו ליקויי תברואה ניכרים המקימים את הצורך להגן על בריאות הציבור.

לענין היתרי הבניה הבהירה המשיבה כי ההליך דנן עוסק באישום ביחס לעבירות על חוק רישוי עסקים ולא על חוק התכנון והבניה ועל כן אין הם רלוונטיים כלל ועיקר, טענה אשר בתשובת המבקשים לתגובה כלל לא זכתה למענה.

המבקשים הגישו תשובה לתגובה – לא ברור מכח איזו זכות, באשר אין מדובר בהליך אזרחי – ובה למעשה חזרו על עיקרי טענותיהם, אך הוסיפו התייחסות לכך שהמאשימה הוציאה כנגדם צו סגירה מנהלי בניגוד להוראות הוטרינרים והדבר תומך לטענתם בטענת האכיפה הסלקטיבית.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה אליה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

בבקשתם, ואף בתשובה שהגישו, ציינו המבקשים רשימת בתי עסק אולם לא הציגו ולו ראשית ראיה לכך שהללו מתנהלים ללא רשיון עסק או לכך שמצבם דומה למצבו של בית העסק שלהם באופן המצדיק את המסקנה כי יש להתנהל כלפיהם באופן שווה, ולמעשה מדובר בטענה בעלמא.

בעפ"א 16393-12-13 מדינת ישראל נ' אלירן דואב ואח' (9.9.2015) דן בית הדין הארצי לעבודה בעררים שהגישה המדינה ביחס לבקשת נאשם לקבל נתונים לצורך ביסוס טענה בדבר אכיפה בררנית לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי וקבע כדלקמן –

"במסגרת החלטה זו נדרשנו לבירור השאלה בדבר חלות הוראתו של סעיף 74 לחסד"פ על גילוי מידע הנדרש לנאשם לצורך ביסוס טענה בדבר אכיפה בררנית פסולה. לאחר שסקרנו את ההסדרים הנורמטיביים הרלוונטיים, ההסדר המעוגן בהוראת סעיף 74 לחסד"פ מזה וההסדר הקבוע בדין לעניין טענת האכיפה הבררנית, במסגרת "הגנה מן הצדק" מזה, הגענו לכלל מסקנה כי סעיף 74 לחסד"פ אינו מתאים לשמש אכסניה לבקשת נאשם לקבלת נתונים לצורך ביסוס טענה בדבר אכיפה בררנית. בקשה זו צריכה להתברר לפני המותב הדן בטענה בדבר אכיפה בררנית ועל פי הכללים כפי שהותוו בפסיקה לדיון בטענה זו. כך, לרבות הצורך בהבאת תשתית ראייתית ראשונית מפי הנאשם לביסוס טענתו, ולסתירת חזקת התקינות המינהלית העומדת לתביעה. ככל שעלה בידי הנאשם להציג תשתית ראייתית כאמור המעבירה את הנטל לשכם התביעה, כי אז נתונה לבית המשפט הסמכות ליתן צו לפי הוראת סעיף 108 לחסד"פ בדבר הצגת נתונים ומסמכים שיש להם רלוונטיות לטענה בדבר האכיפה הבררנית. בקביעותינו כאמור לא הבענו עמדה בשאלה בדבר קבלת מידע במסלול המנהלי לפי חוק חופש המידע. כמו כן לא הכרענו בשאלה בדבר היקף התשתית הראייתית הנדרשת מן הנאשם לצורך העברת הנטל אל כתפי התביעה להוכיח את תקינות כתב האישום מן ההיבט של אכיפה בררנית פסולה. עם זאת, בכל הקשור להיקף התשתית ראייתית הנדרשת, מצאנו מקום להצביע על הקושי האינהרנטי להוכיח טענת הפליה, משעה שכרגיל, לא יהיה בידי הנאשם מידע שיש בו כדי לבסס טענה לעניין זה. על כן ציינו כי ראוי במקרים המתאימים שלא להכביד על הנאשמים ברמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה. זאת כמובן בזהירות המתבקשת על מנת שלא ליצור תמריץ להגשת בקשות מעין אלה. " (ההדגשות שלי – א.ב.)

בע"ח (מחוזי מרכז) 14473-10-15 זייפר בע"מ נ. עיריית נתניה (7.2.2016) הסיק בית המשפט, אשר דן בערר על החלטות בית משפט זה, כי –

"העולה מן הפסיקה הוא כי נאשם זכאי לקבל נתונים סטטיסטיים בדבר מדיניות העמדה לדין, על מנת שיוכל לטעון לאכיפה בררנית במסגרת הגנה מן הצדק. זכות זו תקום לנאשם רק לאחר שיוכל  להצביע על תשתית ראייתית ראשונית וראוי שלא להכביד ברמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה" (ההדגשה שלי – א.ב.)

נמצא כי על המבקש בקשה כגון זו מוטל הנטל להביא ראשית ראיה לטענותיו, כאשר הערכאות השונות מודעות בהחלט לקושי המובנה בדרישה זו ולמרות זאת עומדות על קיומה.

כן מצביע בית הדין הארצי לעבודה על הצורך שלא לתמרץ הגשת בקשות מעין אלה, באשר מתן תמריץ כזה יוביל להטלת נטל בלתי סביר שילך ויגדל על רשויות האכיפה והתביעה.

כפי שאף ראינו לא נקבעו מסמרות בשאלה מהי מידת הראיה הנדרשת לשם הרמת נטל זה אולם ברור כי ראיות כלשהן נדרשות.

בנידון דידן, לא זו בלבד שלא הובאה כל ראיה לנטען אלא אף לא הוגש תצהיר תומך, לא נטען מהו מקור המידע שבידי המבקשים ולא פורטו פרטי הדמיון המהווים עילה להשוואה בין בתי העסק האמורים לזה של המבקשים, זולת קרבתם הגאוגרפית שאינה בסיס ממשי להשוואה.