זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים, הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – "החוק"), מיום 21/3/17, בערר 2071/17, לפיה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו ביניים אשר יאסור על המשיבה לפעול לגירושה ולהרחקתה של המבקשת מישראל עד לתום הדיון בערר שהגישה על ההחלטה שלא ליתן לה מקלט מדיני בישראל.
לאחר שהמשיבה השיבה לבקשה, ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות להביע עמדתם לגבי האפשרות שבית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור, החלטתי, חרף התנגדות המשיבה , לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
המבקשת היא נתינה אתיופית, ילידת 1985, אשר הסתננה לישראל ביום 8/6/08. ביום 23/6/08 פנתה המבקשת לנציבות האו"ם לפליטים בזהות בדויה כנתינת אריתריאה ילידת 1986. על סמך הפנייה הכוזבת ומדיניות אי ההרחקה החלה על נתיני אריתריאה, ניתן למבקשת, מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק, רישיון שהייה זמני בישראל , רישיון שהוארך מעת לעת במשך כחמש שנים. ביום 19/2/13 התייצבה המבקשת במשרדי רשות האוכלוסין לשם רישום וביקורת גבולות, ובראיון שנערך לה היא הודתה לראשונה כי היא נתינה אתיופית. בהמשך לכך, הוצאו נגד המבקשת צווי הרחקה ומשמורת והיא שוחררה בתנאים מגבילים. ביום 21/2/13 הגישה המבקשת טופס רישום עם פרטי זהותה כנתינה אתיופית, ובעקבות כך ניתן לה רישיון שהייה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק. רישיון זה הוארך מעת לעת עד ליום 13/2/17. ביני לביני, ביום 27/2/13, הגישה המבקשת טופס בקשה למקלט מדיני. בהמשך לכך נערך למבקשת ראיון בשפה האמהרית, שבתחילתו היא אמרה כי היא מעדיפה שהריאיון יתקיים בשפה הטיגרית, אך בסופו היא אשרה כי הבינה את תוכן הריאיון. ביום 2/12/15 חיוותה דעתה יחידת מבקשי המקלט של רשות האוכלוסין, כי המבקשת נמצאה לא אמינה בכל הנוגע לסיבות בשלן היא עזבה את אריתריאה, וכי לא עלה בידי המבקשת להוכיח פחד מבוסס היטב מרדיפה אם תשוב לארצה. על בסיס חוות הדעת החליט יושב ראש הועדה המייעצת לענייני פליטים להמליץ על דחיית בקשת המבקשת. ביום 18/12/16 החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין לקבל את המלצת יו"ר הועדה ודחה את בקשת המבקשת למקלט מדיני. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר לבית הדין לעררים וכן בקשה למתן צו זמני שימנע את גירושה מהארץ. בית הדין לעררים דחה את הבקשה למתן צו זמני, ומכאן בקשת הרשות לערער שלפניי, אשר תידון להלן כערעור.
דין הערעור להתקבל.
בבוא בית הדין לבחון בקשה לצו זמני אשר ימנע גירושו של עורר מהארץ עליו לבחון את סיכויי הערעור מחד, ואת מאזן הנוחות מאידך. שני שיקולים אלו מקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות, אם כי השיקול המרכזי שיש לתת עליו את הדעת הוא מאזן הנוחות (ראו- בר"ם 10948/08 קרואנט נ' משרד הפנים – פורסם בנבו (30/12/08); בר"ם 2874/11 אנגלסמן נ' משרד האוצר – פורסם בנבו (27/06/11)). במקרים מתאימים יכול שהשיקולים האמורים יובילו אף לתוצאה לפיה יש מקום למתן סעד זמני בדמות של צו עשה (עניין קרואנט הנ"ל).
במקרה שלפניי קבע בית הדין לעררים כי אין מקום למתן סעד זמני כיוון שמדובר בצו עשה, וכן משום שלנוכח שקריה של המבקשת סיכויי הערר נמוכים, ומשום שמאזן הנוחות לא נוטה לטובת המבקשת, שכן אם יתקבל הערר היא תוכל לשוב לארץ.
לא אוכל להצטרף לנימוקים אלו. ראשית, כפי שהובהר לעיל, במקרים מתאימים מעניק בית המשפט גם צווי עשה זמניים. ושנית, אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת. בית הדין הנכבד אמנם ציין כי אם יתקבל הערר תוכל המבקשת לשוב לישראל, אולם בכך אין כדי להכריע את גורל הבקשה. לדעתי יש לתת משקל ראוי גם לטענה לפיה צפויה למבקשת סכנה של ממש אם תשוב לארץ מוצאה, כך שאף אם יתקבל הערר יהיה זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. על שיקול זה עמד כב' השופט פוגלמן בעע"מ 526/13 בכותבו כי:
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.