רע"ב 7107/18

1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטים מ' ברנט; ה' עובדיה; ו- צ' ויצמן) מיום 12.9.2018 בעת"א 27087-08-18, במסגרתו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים בדבר שחרורו על-תנאי של המבקש.

2. המבקש הינו אסיר המרצה עונש מאסר של 18 שנים, שתחילתו ביום 4.8.2005, בגין הרשעתו בשלוש עבירות הריגה, ועבירות של גרימת חבלה חמורה, אי ציות לתמרור אדום, הסעה שלא כדין של שוהים בלתי חוקיים, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ועבירות נוספות. נקבע כי ביום 4.8.2005 הסיע המבקש 24 שוהים בלתי חוקיים ברכב מסחרי המיועד ל- 11 נוסעים תמורת תשלום, ובעקבות העומס שהוטל על הרכב שקעה קרקעיתו והוא "זיגזג" בין הנתיבים. ניידת משטרה שהבחינה ברכב סימנה לו לעצור, אך המבקש הגביר את מהירות נסיעתו, סטה ממסלולו, וניסה להימלט בנהיגה מסוכנת תוך שהוא עובר בפראות בין נתיבים ובין כלי רכב. בעוד שוטרים דולקים אחריו, חצה המבקש צומת באור אדום והתעלם מקריאות נוסעי רכבו לעצור או להאט את מהירותו. בעת שחצה צומת נוספת באור אדום, פגע המערער ברכב פרטי שחצה את הצומת וברכב נוסף שנהדף לצד הכביש. כתוצאה מהתאונה נהרגו אם, אחייניתה ובתה אשר ישבו במושב האחורי ברכב הפרטי, ונפצעו רבים נוספים. ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה נדחה.

3. ביום 2.8.2017 חלפו שני שלישים מתקופת המאסר שהושתה על המבקש, והוא הגיש בקשה לוועדת השחרורים לשחרור מוקדם ברישיון לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק). ביום 7.8.2018, לאחר שני דיונים שקיימה כעניינו, החליטה הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש.

4. היועץ המשפטי לממשלה הגיש עתירה נגד החלטת הוועדה האמורה. בעתירה נטען בין היתר כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לחומרתן יוצאת הדופן של העבירות שביצע המבקש, חומרה המצדיקה החלה של סעיף 10(א) לחוק.

           ביום 12.9.2018 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד את עתירת המשיב והורה על ביטולה של החלטת הוועדה. בית משפט קבע כי בשים לב לחומרה המיוחדת של התנהגותו של המבקש, "שביסודה בצע כסף והרצון למקסם את רווחיו תוך הפגנת זלזול מוחלט בשלומם וחייהם של אחרים, התנהגות שסופה הנורא בקיפוח חיי תינוקת, אמה ודודתה ופציעת 20 אנשים שנפגעו בדרגות חומרה שונות עקב נהיגתו הפראית והמסוכנת" כאשר היו לו "מספר רב של 'נקודות יציאה' למניעת התוצאות הטראגיות, אך המשיב [המבקש] בשלוֹ" – ראוי היה להחיל בעניינו את סעיף 10(א) לחוק. נקבע כי הוועדה לא נתנה משקל הולם לנסיבות העבירה ולעמדת נפגעי העבירה, וכי אין בחרטתו הכנה של המבקש כדי לכפר על מעשיו. ניכוי שליש ממאסרו של המבקש במועד הנוכחי, שמשמעו ניכוי 5 שנות מאסר, אינו הולם את נסיבות המקרה, כך נקבע, והופך את העונש בפועל ללא פרופורציונלי ביחס לחומרת המעשים. המשמעות הנגזרת מכך היא פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפה ובהרתעת הרבים.

5. כעת מונחת לפני בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא, במסגרתה הוא עותר "להגדיר באופן ברור, מפורש וקשיח" מהם הפרמטרים להחלתו של סעיף 10(א) לחוק. זאת, בשל חוסר בהירות הקיים לטענתו באשר למידת השימוש בסעיף, אשר "ממעמד של סעיף נדיר, הוא נעשה סעיף שהשימוש בו הוא רב למדי". המבקש סבור כי שגה בית משפט קמא בהחלת הסעיף בעניינו, לאור כלל הנסיבות עליהם עמדה הוועדה ובכלל זאת ההליך השיקומי המשמעותי שעבר בתקופת מאסרו כדי לשוב בסיומו לדרך ישרה.

מנגד, נטען מטעם היועץ המשפטי לממשלה כי יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שהיא איננה מציגה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, וכי יש לדחותה גם לגופה משלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא. נטען כי הבקשה סובבת סביב החלתו של סעיף 10(א) לחוק, אלא שבשים לב לפסיקתו של בית משפט זה אין המדובר בהחלה חריגה של הסעיף כי אם במקרה בעל חומרה ונסיבות מיוחדות שבו שחרורו המוקדם של המבקש בעת הזו יפגע במידה חמורה באמון הציבור ובהרתעה המתחייבת בנסיבות העניין. כן צוין כי לאחרונה פורסמה הנחיית פרקליט המדינה מיום 24.10.2018 מס' 12.12 שעניינה "יישום סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר", אשר מתווה את השיקולים שעל נציגי היועץ המשפטי לממשלה לשקול ביחס ליישום הסעיף.

6. לאחר עיון בבקשה, בהחלטת בית משפט קמא ובתגובת המשיב, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים תינתן ככלל רק מקום בו הבקשה מגלה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (רע"ב 5425/13 אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו (10.10.2013); ‏1679/14 חנוכה נ' ועדת השחרורים, במקום מושבה בבית הסוהר השרון (11.5.2014); רע"ב 3103/15 נדאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (8.6.2015)). המקרה דנן אינו מעורר שאלה מסוג זה.

7. סעיף 10(א) לחוק קובע כי ועדת השחרורים מוסמכת להימנע משחרורו המוקדם של אסיר שמבחינת השיקולים המנויים בסעיפים 3 ו- 9 לחוק, שעניינם המסוכנות הנשקפת ממנו ושיקומו והתנהגותו בכלא נמצא מתאים לכך, וזאת בהתקיים שיקולים ציבוריים מקום בו שחרורו על-תנאי "יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר". שאלת פרשנותו הראויה של סעיף 10(א) לחוק וגדרי תחולתו נידונו לא פעם על ידי בית משפט זה (ראו: רע"ב 9837/03‏ גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ''ד נח(2) 326 (2004); רע"ב 2544/06 נג'יב נ' ועדת השחרורים - כלא "אשל" (29.6.2006); רע"ב 541/08 עבדאללה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר כרמל (20.1.2008); רע"ב 1563/14 גמליאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.4.2004); רע"ב 4039/15 צרפתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.8.2015). כן ראו: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו שב"ס , נה (2) 838 (2001) (להלן: עניין שקולניק), אשר תכליתו המוצהרת של סעיף 10(א) לחוק הינה לעגן את ההלכה שנקבעה בו. וראו גם: נתנאל דגן "שיקולי אינטרס הציבור בהליך השחרור המוקדם" עלי משפט יא 619, 633 (2014)).