רע"א 9921/16 דרור מליחי נ' רשות מקרקעי ישראל

 1.    בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום  21.11.2016 בע"א 40108-04-16 (השופטים נ' בן אור, ר' וינוגרד ו-א' דראל). בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

2. האגודה השיתופית הידועה כמושב אורה (אגודה שיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ) (להלן: האגודה) קשורה ב"הסכם משבצת" עם רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) והסוכנות היהודית לארץ ישראל, שמכוחו האגודה חוכרת מקרקעין מרמ"י, וחבריה הינם בני רשות מטעם האגודה לעשות שימוש במקרקעין. על-פי ההסכם, מקרקעין אלה אמורים לשמש בעיקר לצורכי חקלאות ומגורים. החל משנת 2008 הגישה רמ"י 36 תביעות נגד 45 מחברי האגודה – ביניהם שולמית מליחי ז"ל, אמו המנוחה של המבקש דכאן – בבקשה להוציא צו מניעה קבוע אשר יאסור עליהם לעשות שימושים חורגים שונים במבני לולים שעל המקרקעין האמורים בניגוד לחוזה המשבצת. התובענות שהוגשו נגד חברי האגודה אוחדו (להלן: התיק המאוחד), וביום 25.12.2011 נתן בית משפט השלום בירושלים פסק-דין בעניינן, במסגרתו נתן, בין היתר, גם את צו המניעה המבוקש (ת"א 21090/08). ערעור שהגישו חברי האגודה הנתבעים לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה ביום 16.12.2012 בכל הנוגע לצו המניעה (ע"א 32760-02-12). ביום 7.5.2013 נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובכך הפך צו המניעה חלוט.

3. במסגרת הדיון בתיק המאוחד בבית משפט השלום, הודיע ביום 26.5.2011 עו"ד רוני דובר, בא-כוחה של שולמית ז"ל, כי הצדדים הסכימו להפריד את עניינה מיתר התובענות ולנהל משא-ומתן לצורך הגעה להסדר פרטני, וכי הוא מבקש לשחררו מהתייצבות לדיונים בתיק המאוחד. בתוך כך סוכם כי אם לא יגיעו הצדדים להסדר, לא ינהלו הוכחות נוספות, אלא רק יגישו סיכומים על בסיס הראיות בתיק. בהתאם, כשניתן פסק-הדין בתיק המאוחד, צוין בפסקה 47 כדלקמן:

"הצו האמור [צו המניעה – מ.מ.] אינו חל על הנתבעת בת"א 21095/09 [צ"ל 21095/08 – מ.מ.], שביחס אליה הודיעו הצדדים ביום 26.5.2011 כי הם מבקשים להפריד את הדיון, כדי להגיע להסדר פרטני בעניין הנכס נושא תביעה זו. אולם חרף הודעה זו של הצדדים, ולמרות חלוף שבעה חודשים, לא הודיעו הצדדים דבר. לפיכך מובהר בזה, כי אם לא יודיעו הצדדים עד יום 1.2.2012 כי הגיעו להסדר כלשהו, ומאחר שכתבי הטענות בתביעה זו היו זהים לאלו שבכל שאר התביעות, וכך גם הראיות שהוגשו מטעם הנתבעת היו זהות, כי אז יחול פסק הדין והצווים שניתנו כאמור, גם ביחס לנתבעת בתביעה זו."

הודעה כאמור על הגעה להסדר פשרה לא הוגשה במועד, ולאחר מספר בקשות להארכת מועד להגשתה, הבהיר בית המשפט בהחלטה ביום 28.2.2012 כי אם לא תוגש עד ליום 30.3.2012, יוחל גם על עניינה של שולמית ז"ל פסק-הדין שניתן בתיק המאוחד. עוד הובהר בהחלטה זו כי "בכל מקרה, לא תתאפשר הגשת סיכומי הצדדים ומתן פסק-דין נפרד בעניין התביעה הנדונה".

4. ביום 13.3.2012 הגישו הצדדים לבית המשפט הסכם פשרה, לפיו יינתן צו מניעה גם לגבי נחלתה של שולמית ז"ל וכן צו הריסה למבנה המשמש בית קפה המוצב על קרקע זו, אולם נקבע כי ביצוע הצווים יעוכב למשך שנה ממועד אישור פסק-הדין על מנת לאפשר לשולמית ז"ל לנקוט הליכים בניסיון להשיג היתר לשימוש החורג. בהתאם לכך הגישה שולמית ז"ל בקשה לרמ"י להתיר את השימוש במקרקעין למטרת בית קפה ומשתלה, אך זו נדחתה. בעקבות כך הגישה שולמית בחודש יולי 2013 תביעה נפרדת (ת"א 2704-07-13), במסגרתה ביקשה לחייב את רמ"י לדון בבקשתה וכן לדחות את המועד שנקבע בהסכם הפשרה לשם השלמת ההליך לקבלת האישור הדרוש, או לחלופין לבטל את הסכם הפשרה מחמת טעות שנפלה בכריתתו. ביום 17.3.2015 נפטרה שולמית, אך הודעה על כך לא נמסרה לבית המשפט והדיון המשיך כסדרו, כך שביום 28.6.2015 קיבל בית המשפט את תביעתה ותוקפו של הסכם הפשרה הוארך בשנה נוספת.

על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים, ורק בשלב זה – ביום 2.11.2015 – הודיע דרור מליחי, בנה של שולמית ז"ל והמבקש דכאן כאמור, על פטירתה, מבלי לציין מתי נפטרה, ועל כך שהטיפול בצוואתה מתעכב, ולפיכך ביקש כי לא ייקבע דיון בערעור כל עוד לא יינתן צו ירושה. בתגובתה מיום 8.11.2015 עדכנה רמ"י כי שולמית ז"ל נפטרה כבר ביום 17.3.2015, עוד בטרם ניתן פסק הדין בתביעתה הנפרדת, וביקשה לקדם את שמיעת הערעור כבר עתה נוכח הפעילות הלא חקלאית האסורה בנחלה. לכך השיב המבקש ביום 18.11.2015 כי הוא מבקש להחליף בערעור את אמו המנוחה וכי יותר לו להגיש ערעור שכנגד, בטענה כי אין מקום לבטל את פסק-הדין שניתן בתביעתה נוכח הוראת תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 36) הקובעת כי תובענה לא תפוג בשל מותו של מי מבעלי הדין ובלבד שעילתה עודנה עומדת. ביום 22.11.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתו. ביום 2.2.2016 ניתן פסק-הדין בערעורים אלה (ע"א 11899-10-15), במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי את טענתה של רמ"י כי אין טעם להאריך את פרק הזמן לפי הסכם הפשרה, שעה שאין כל היתכנות לאישור השימושים החורגים, וביטל את הארכת פרק הזמן למיצוי ההליך שננקט במסגרת הסכם הפשרה, וכן קיבל את טענתו של המבקש כי יש לבטל את הסכם הפשרה בשל טעות שנפלה בכריתתו. לפיכך נקבע כי "בביטול הסכם הפשרה ובהחזרת הדיון לבית משפט קמא יש כדי לתת מענה צודק למצב שנוצר כעולה מכתב התביעה", וכי "הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת כנגד המנוחה במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08".

5. נוכח פסק-דינו זה של בית המשפט המחוזי, הוחזר הדיון לבית משפט השלום במסגרת ההליך המקורי שהגישה רמ"י נגד שולמית ז"ל (ולא במסגרת ההליך המאוחר יותר שפתחה שולמית ז"ל נגד רמ"י). ביום 23.2.2016 עדכנה רמ"י את בית המשפט בדבר מתן פסק-הדין בערעור, וביקשה כי יינתן פסק-דין בהתאם למתווה שנקבע מלכתחילה. בהחלטה מאותו יום קבע בית המשפט כדלקמן:

"אם עד יום 3.3.2016 לא ינמק הנתבע (מליחי) על שום מה פסק הדין שניתן בתיק העיקרי (בעניין 35 נתבעים) לא יחול גם עליו, כי אז יינתן פסק-דין המחיל את פסק הדין גם עליו.