המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' סוקול), מיום 20.10.14, בע"א 4537-04-14 ובע"א 48845-04-14 שדן בערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט י' פרידמן). האם חבה חברת ביטוח באחריות נזיקית כלפי צד שלישי אשר רכש בשרשור ממנה רכב שניזוק בתאונת דרכים אך לא תוקן כדין?
רקע והליכים
ב. ביום 22.3.08 ניזוק רכבה של פלונית בתאונת דרכים. הרכב היה מבוטח בפוליסה לביטוח נזקי רכוש בשירביט-חברה לביטוח בע"מ, היא המשיבה 1 (להלן שירביט). עם קבלת הודעה על מקרה הביטוח שלחה שירביט שמאי מטעמה כדי להעריך את היקף הנזקים שנגרמו לרכב. ביום 27.3.08 ניתנה חוות דעתו של השמאי, שהעריך כי עלות התיקון של המכונית היא 35,781 ש"ח, וכי ערך הרכב ליום מקרה הביטוח הוא 74,888 ש"ח. מאחר שהנזק היה בהיקף של 46% משווי הרכב, הוצע למבוטחת על פי הוראות פוליסת הביטוח שלא לתקן את הרכב, ושולם לה סכום השוה ל90% מערכו, תמורת העברת הבעלות ברכב לשירביט. כאן המקום לציין, כי ביום 1.1.09 נחתם הסכם כללי בין שירביט לבין חברת מכוניות אורדן (1992) בע"מ, היא המשיבה 2 (להלן אורדן), שלפיו שירביט תמכור לאורדן כלי רכב ניזוקים אשר יועברו לשטחי אחסון או למוסכים מורשים לצורך תיקונם או פירוקם. בהסכם נכתב כי רשיונות כלי הרכב יישמרו בידי שירביט, ולא יועברו לאורדן עד שזו תמציא אישורים כנדרש על פי דין בדבר תיקונם. הרכב נושא הבקשה הועבר לאורדן לאחר העברתו לשירביט, וזו מכרה את הרכב לסוחר בשם פדל עג'לוני (להלן עג'לוני). בהסכם המכר לעג'לוני מיום 1.5.08 נרשם מפורשות שמדובר ברכב "לאחר תאונה". עג'לוני התחייב, בין השאר, לתקן את הרכב במוסך מורשה, ולבצע העברת בעלות תוך 48 שעות "מיום ההודעה על קבלת הרשיונות". בשלב כלשהו הגיע הרכב כנראה מידי עג'לוני לידי שלמה מחלוף אלקיים, הוא המשיב 3 (להלן אלקיים), שניהל עסק למכירת מכוניות ("רכב סאלי"). הבעלות ברכב הועברה במרמה ותוך שימוש במסמכים מזויפים. ביום 1.8.09 (כבר בעת תחולתו של הסכם שירביט-אורדן מ-1.1.09) רכשה המבקשת מאלקיים את הרכב תמורת 60,000 ש"ח, כך לטענתה. הרכב נבדק עובר לרכישתו במוסך "בועז מכוני רכב בע"מ", הוא המשיב 4 (להלן מכון בועז). בדו"ח מכון בועז צוין כי מכלולים רבים ברכב אינם תקינים, וכי "הרכב לאחר תאונה". עוד צוין כי קיימים ליקויי מרכב בעלי משמעות גבוהה, ובהם "תיקון עמודים –אמצעי קדמי-אחורי".
ההליכים המשפטיים
ג. המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה, שבמסגרתה עתרה לחייב את אלקיים, שירביט ומכון בועז לפצותה בגין ההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מרכישת הרכב. שירביט הגישה הודעת צד שלישי נגד אורדן. אורדן הגישה הודעת צד רביעי נגד עג'לוני. מאחר שאלקיים לא התייצב לדיונים בבית המשפט, ניתן נגדו פסק דין בהעדר התייצבות ביום 22.11.12. בפסק הדין נקבע כי עסקת המכר בין המבקשת לאלקיים בטלה, ולכן על אלקיים להשיב לידי המבקשת את סכום הרכישה בניכוי דמי שימוש ראויים ותיקונים. בסך הכול חויב אלקיים לשלם למבקשת סך 48,025 ש"ח, וכן, הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי-דין. נפסק כי עם ביצוע התשלום, תשיב המבקשת את הרכב לאלקיים. ואולם, מאחר שהחוב הפסוק לא שולם, נותר הרכב בידי המבקשת.
ד. בית משפט השלום קבע בפסק דינו נושא הבקשה דנן, כי אין בהוראות ההסכם שנחתם בין שירביט לבין אורדן כדי לפטור את שירביט מאחריותה לתיקון הרכב, זאת בהתאם לאמור בתקנה 309 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. נקבע, כי אף אם אין בתקנה 309 כדי להטיל את חובת התיקון על מבטח, יש להטיל אחריות על שירביט מכוח התרשלותה בהקמת מנגנון אפקטיבי להבטיח כי הרכב יתוקן. בית המשפט קבע כי המבקשת ידעה שהרכב ניזוק בתאונה, בעקבות דו"ח מכון בועז אך לא ייחס לה אשם תורם, משלא נטען הדבר כלפיה. התביעה נגד מכון בועז נדחתה משלא הוכחה רשלנותו. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהרכב נרכש תמורת 60,000 ש"ח, ולכן חייב את שירביט לפצות את המבקשת – לפי חישוב שערך – בסך 43,076 ש"ח, ונקבע כי על אורדן לפצות את שירביט בכל תשלום שתשלם. על פסק הדין הוגשו שני ערעורים לבית המשפט המחוזי בחיפה, על ידי שירביט ועל ידי אורדן.
ה. בית המשפט המחוזי קיבל את שני הערעורים, בקבעו כי לא הוכחה אחריותה של שירביט כלפי המבקשת, ובהעדר אחריות על שירביט, אין בסיס לחיובה של אורדן בשיפוי. בית המשפט קבע כי תקנה 309 הנזכרת קובעת רק איסור שימוש או איסור מתן היתר לשימוש, אך אין בתקנה או בדין אחר רמז לאיסור על העברת בעלות. בית המשפט ציין, כי תפקיד חברות הביטוח לבטח מפני התרחשות סיכונים ולשלם תגמולי ביטוח למבוטח אם אירע מקרה ביטוח, והן אינן בעלות מוסכים לתיקונים. העברת הבעלות ברכב הניזוק למבטח נועדה – כנקבע – להבטיח את כספו של המבוטח, ולא להטיל את חובת התיקון על חברת הביטוח. בית המשפט הוסיף כי סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), תשנ"ח-1998 (להלן חוק הגבלת השימוש), מתייחס מפורשות למקרה, שבו מבטח קיבל לבעלותו רכב ניזוק וביכולתו למכור אותו לשם תיקון. מסעיף זה למד בית המשפט כי המחוקק לא התכוון למנוע מחברות ביטוח למכור כלי רכב ניזוקים, אלא התיר להן לעשות כן בתנאים שנקבעו בדין. עוד נפסק, כי לא יתכן לגזור מתקנה 309 חובה המנוגדת לאפשרויות העומדות בפני המבטח, אשר נקבעו מפורשות בחוק הגבלת השימוש.
ו. בית המשפט המחוזי קבע גם, כי שירביט הייתה יכולה ורשאית לצפות כי אורדן – חברה שעסקה רכישת כלי רכב ניזוקים – תפעל על פי הוראות ההסכם שנחתם ביניהן, ותדאג לתיקון הרכב ולקבלת תעודת בדיקה. בית המשפט פסק כי די בכך שמבטח ימכור את הרכב למי שמתמחה בדבר, כדי למלא אחר הוראות סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, תוך שיוודא כי הרוכש יודע על האיסור שבדין לעשות שימוש ברכב – כדי לפטור את המבטח מאחריות. בית המשפט לא סבר שניתן להטיל חובה על כל מבטח לצפות כי בעל דברו יפר את ההסכם, הקובע חובת תיקון תוך 9 חודשים והתחייבות שלא ייעשה שימוש עד לתיקון, ואת הדין. כן נקבע כי אין מקום להטיל על מבטח אחריות כלפי רוכש אפשרי של רכב ניזוק רק מחמת היותו של המבטח מונע הנזק הזול ביותר, לכאורה; ועוד, אין זה בטוח שהמבטח הוא מונע הנזק הזול, ונראה כי הרוכש הוא המונע הזול, מה גם שחל עליו הכלל "ייזהר הקונה" (סעיף 13 לחוק המכר, תשכ"ח-1968).