רע"א 776/15 צבי גברילוב נ' עזבון המנוחה תמרה פולטוב ז"ל ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה השופט י' שנלר, סגן הנשיאה ד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר) בגדרו התקבל חלקית ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' בשן) אשר קיבל, בעיקרה, תביעה נזיקית שהגישו המשיבים נגד המבקש.

רקע והליכים קודמים

1.        המבקש, רופא שיניים במקצועו, העניק לגב' תמרה פולטוב ז"ל (להלן: המנוחה) טיפול שיניים שבסמוך לאחריו נפטרה, והיא בת 63 במותה. המשיבים 2 ו-3, ילדיה של המנוחה, והמשיב 4, שהיה בעלה של המנוחה (להלן יכונו יחד: המשיבים), הגישו נגד המבקש, שלא דאג לבטח עצמו בביטוח אחריות מקצועית, תביעה בנזיקין שבגדרה נטען שהמנוחה נפטרה בשל הטיפול הרפואי הרשלני שניתן לה על-ידי המבקש.

2.        בית משפט השלום קבע, כי המבקש הפר את חובת הזהירות שלו כלפי המנוחה בהסכימו לטפל בה, אף שידע, כי בשל מחלות הרקע מהן היא סובלת, עליה לקבל את טיפול השיניים בבית חולים. בהקשר זה נדחתה טענת המבקש לפיה "נאלץ" לטפל במנוחה בשל שהתעקשה לקבל את הטיפול במרפאתו. לאחר זאת קבע בית משפט השלום, כי מכלול של נסיבות וממצאים מלמד על כך שמתקיים קשר סיבתי בין טיפול השיניים לבין מותה של המנוחה. קביעתו זו של בית משפט השלום התבססה, בין היתר, על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים אשר הדגיש, כי המבקש לא ניהל רישום כנדרש באשר למינון חומר האלחוש שניתן למנוחה, אך סבר כי אם ניתן מינון קטן, שאינו אפקטיבי, הרי שהכאב והלחץ מטיפול השיניים עלול היה להמיתה ואם ניתן חומר אלחוש במינון רגיל הרי שגם בכך היה כדי להביא למותה. הערכה זו נתמכה גם בחוות הדעת המכון לרפואה משפטית. בית המשפט סבר, כי בנסיבות המקרה, יש קושי לקבל את הטענה שסמיכות הזמנים בין טיפול השיניים לבין פטירת המנוחה היא אקראית. לבסוף עמד בית משפט השלום על כך, שוועדת בדיקה מטעם משרד הבריאות מצאה כי המבקש אכן לא ערך רישום כנדרש - גם באשר לטיפול שהעניק למנוחה וגם באשר להיסטוריה הרפואית שלה. כן עמדה ועדת הבדיקה על כך, שבניגוד לנהלים, המבקש לא החזיק במרפאה ציוד החייאה וכן לא עבר הכשרה בתחום מזה זמן, וגם זאת בניגוד לנהלים - ולכן, בכל מקרה, לא היה באפשרותו להושיט לה עזרה עת נקלעה למצוקה. בנסיבות אלה, נקבע, המבקש נושא באחריות למותה של המנוחה.

           בהמשך קבע בית משפט השלום, כי המשיבים לא הוכיחו שהם יורשיה של המנוחה ועל כן נדחתה טענתם כי הם זכאים לפיצוי בשם עזבונה וכיורשיה. עם זאת, בית משפט השלום מצא להתייחס בקצרה לנזקי העיזבון וזאת "למען שלמות התמונה". כך העריך בית משפט קמא את נזקה הלא ממוני של המנוחה ב-300,000 ש"ח וזאת בהתחשב בסבל "החריף" שנגרם לה ומנגד בכך שסביר שתוחלת החיים שלה היתה קצרה מהממוצע הסטטיסטי בשל המצבה הבריאותי. בית המשפט דחה את התביעה שהגישו המשיבים 2 ו-3, ילדיה של המנוחה, כתלויים בה, בנימוק שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענותיהם בעניין זה. כן נדחתה מטעם זה תביעת העיזבון לפיצוי בגין הפסד גמלאות הביטוח הלאומי. מסיבה דומה נדחתה גם תביעת המשיבים לפיצוי בגין הוצאות קבורתה של המנוחה. לצד זאת, ולצד הביקורת שמתח על כך שהמשיב 4 לא הגיש תצהיר מטעמו, קבע בית משפט השלום שנגרם לו נזק בגין אובדן שירותי בת זוג "מהסוג המקובל בגילם" שיש להעמידו על 50,000 ש"ח - אך נקבע, כי סכום זה מתקזז כולו עם קצבאות שיקבל המשיב 4 כתוצאה ממותה של המנוחה.

3.        כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המשיבים ערעור, אשר התקבל בחלקו. בית משפט קמא סמך ידו על פסק דינו של בית משפט שלום בשאלת האחריות והיעדר אשם תורם וכן על מרבית קביעותיו בעניין הנזק. בית משפט קמא ראה להתערב בשתיים מקביעותיו של בית משפט השלום: (1) המשיבים לא הוכיחו כי הם יורשי המנוחה; (2) סכום הפיצוי שנפסק לעיזבון.

           באשר לנושא הראשון הובהר, כי המשיבים תקנו את מחדלם והגישו, באמצעות בקשה להוספת ראייה, צו ירושה המצביע על כך שהם יורשיה של המנוחה. אגב כך, העיר בית משפט קמא, כי ככל שבית משפט השלום סבר שסוגיה זו אינה מאפשרת פסיקת פיצוי לזכותם של המשיבים הרי שלא היה מקום לקיים את הבירור המשפטי עד שעניין זה יוסדר. באשר לסכום הפיצוי שנפסק לטובת העיזבון, ראה בית משפט קמא להתערב בפסיקת בית משפט השלום בנושאים הבאים: ביחס לפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני נאמר, כי לא היה מקום לקבוע שתוחלת חייה של המנוחה היתה קצרה מהממוצע בלי שהובאו לכך ראיות, וכי סכום הפיצוי מצדיק התערבות גם בהתחשב בסכומים שנקבעו בפסיקה בגין ראש נזק זה. ביחס לפיצוי בגין הפסד גמלאות ציין בית משפט קמא, כי המשיבים לא הוכיחו טענותיהם בעניין זה כדבעי, אך גם כי "אין חולק כי קיים 'הפסד'" של המנוחה והעיזבון בעקבותיה, בגין אותן קצבאות שנמנעו. נוכח האמור נקבע, כי יש להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק לזכות העיזבון בגין הנזק הבלתי ממוני כך שיעמוד על 400,000 ש"ח.

הבקשה