רע"א 6572/14 פלוני נ' מדינת ישראל משטרת ישראל

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 12.8.2014 (ע"א 5310-06-14, השופטת ב' טולקובסקי). בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו ערעור שהגיש המבקש, על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, וכן דחה ערעור שכנגד של המשיבה (תא"מ 38356-09-12, השופט מ' קרשן).

הרקע העובדתי להליכים המשפטיים

2.        המבקש קיים קשר אינטימי קצר מועד עם אישה פלונית, אשר עלה על שרטון והגיע לסיומו. לאחר שקשר זה הסתיים הגישו שניהם תלונות במשטרה, זה כנגד זו, בעיקר בגין מעשי הטרדה נטענים. לדיון שבפני רלוונטי הטיפול בתלונתה של האישה, שהוגשה ביום 21.2.2011 במשטרת כפר סבא. בתלונה זו היא טענה שנגרם נזק לרכבה וכן שהיא סובלת מהטרדות והתנכלויות. כמו כן, היא ציינה שהיא חושדת במבקש כמי שאחראי לכך (להלן: התלונה). יצוין, כי לתלונה לא צורפו, גם בהמשך, תמונות או דו"ח שמאי של הנזק שנגרם לרכב, לפי טענת המתלוננת, למרות שאלו התבקשו על-ידי המשטרה.

3.        ביום 23.2.2011 הגישה האישה לבית משפט השלום בכפר סבא בקשה לצו כנגד המבקש לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (ה"ט 45176-02-11, השופט מ' קרשן). בית משפט השלום קיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים וקבע כי לא השתכנע שיש בידי האישה אסמכתאות לחשדות שהעלתה כנגד המבקש בתלונה. על כן, הוא לא הוציא צו כאמור.

4.        ביום 8.11.2011, כתשעה חודשים לאחר הגשת התלונה, זומן המבקש לחקירה במשטרת כפר סבא בנוגע לאמור בה. במהלך החקירה הציג המבקש לחוקרו את פרוטוקול הדיון וההחלטה בה"ט 45176-02-11 הנזכר לעיל. לאחר חקירתו, הובא המבקש בפני הקצין הממונה, פקד אהרון רנד (להלן: הקצין הממונה). הקצין הממונה הורה למבקש לחתום על כתב ערובה, במסגרתו תינתן ערבות עצמית בסך 5,000 שקל למשך 30 יום על מנת להבטיח שהמבקש לא ייצור קשר עם האישה ולא ייפגש עמה, וכן לשם הבטחת התייצבותו בתחנת המשטרה ובבית המשפט, ככל שהדבר יידרש. המבקש סירב לחתום על כתב ערובה זה, מטעמים "עקרוניים", וטען כי המשטרה משמשת "כלי ניגוח" בידי האישה. בשל סירובו זה, החליט הקצין הממונה לעצור את המבקש. בדו"ח שכתב הקצין הממונה צוין כי הוא שוכנע שקיים חשד סביר שהמבקש ביצע עבירות של היזק לרכוש והטרדות. עילת המעצר שצוינה בדו"ח היא הבאת החשוד לבית המשפט על מנת שזה יקבע תנאים לשחרורו. שעת המעצר, כפי שנרשמה בדו"ח, הייתה 16:20.

5.        המבקש נעצר, והובא לבית משפט למחרת היום (מ"י 16325-11-11, השופטת ד' מרשק מרום). בית משפט השלום קיבל את עמדתו של המבקש, ובכלל זה את טענתו כי אין טעם בהרחקה מן האישה זמן כה רב לאחר האירוע, והורה על שחרורו לאחר שיחתום על ערבות עצמית בסך 5,000 שקל על מנת להבטיח התייצבות לחקירה או המשך ההליכים בעניינו ככל שיהיו כאלה.

6.        להשלמת התמונה יצוין, כי לימים קיבל המבקש הודעה על סיום החקירה בגין התלונה בשל היעדר ראיות מספקות. המבקש פנה למשטרת ישראל והלין על עילת הסגירה של התיק, וביום 14.3.2012 קיבל הודעה שהמשטרה קיבלה את גרסתו וסגרה את התיק מחוסר אשמה.

ההליכים הקודמים

7.        ביום 19.9.2012 הגיש המבקש תביעה בבית משפט השלום כנגד המדינה על סך של 75,000 שקל בעילה של מעצר שווא. המבקש טען כי החלטותיה של המשטרה בעניינו היו נגועות בכשלים שעלו, כל אחד מהם בנפרד, לכדי רשלנות. בין היתר, טען המבקש כי המשיבה התרשלה כשחייבה אותו לחתום על תנאי שחרור, למרות שלא התקיימה כנגדו עילת מעצר, וכי הוא היה רשאי להתנגד להטלת הערובה בתנאים. הוא הוסיף וטען כי הייתה התרשלות כלפיו בכך שלא הובא בפני שופט מיד לאחר סירובו לחתום על כתב הערובה. המשיבה טענה מנגד כי הקצין הממונה אשר החליט בעניינו של המבקש לא התרשל בנסיבות העניין, וכי מכל מקום גם אם היו תקלות בהתנהלות המשיבה הרי שנותק הקשר הסיבתי ביניהן לבין המעצר. בנוסף לכך, טענה המשיבה שהמבקש לא הקטין את נזקו בכך שלא הגיש ערר על החלטת הקצין הממונה, וכי בשל כך יש לזקוף לחובתו את מלוא הנזק שנגרם בסופו של דבר. עוד נטען, מטעם המדינה, כי על כל פנים לפי סעיף 42(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) תוצאותיו של סירוב לתנאי ערובה היא מעצר, ודי בכך כדי לדחות את הטענה בדבר אי חוקיותו של המעצר. ביחס לקיומה של עילת מעצר, טענה המשיבה כי אכן התקיים החשד הסביר הנדרש לשם ביסוסה, בהתחשב בכך שהחשד הסביר הנדרש בתחילת החקירה נמוך יותר מאשר בהמשכה, וכי נוכח השעה שבה נעצר המבקש לא היה פסול בהבאתו לדיון במעצרו רק ביום המחרת.