רע"א 6562/14 פלונית ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

           בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' טאובר) מיום 21.8.2014 לפיה חויבו המבקשים להפקיד ערובה בסך של 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבות.

1.        במהלך חודש ינואר 2010 הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי שעניינה "הולדה בעוולה". המבקשת 1 (להלן: המבקשת), ילידת 1986, היא בתם של המבקשים 2 ו-3 וסובלת ממומים שונים בגינם נקבעה לה נכות רפואית ותפקודית בשיעור 100% לצמיתות. לטענת המבקשים, המבקשת 2 היא בעלת מבנה רחם דו-קרני ונוכח עברה הרפואי שכלל שני ניתוחים קיסריים, התרשלו המשיבות כאשר התעלמו מגורמי סיכון להולדת ילד הסובל ממומים, ונמנעו מלבצע בדיקות חיוניות שהיו מובילות לסיום ההיריון. המבקשים הגישו את תביעתם מבלי שתמכו אותה בחוות דעת מומחה וביקשו כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו. בקשה זו נדחתה ובמהלך חודש יוני 2012, כשנתיים ומחצה לאחר הגשת התביעה, הגישו המבקשים שתי חוות דעת רפואיות לתמיכה בטענותיהם. חוות הדעת הראשונה ניתנה על ידי ד"ר דוד וייס (להלן: ד"ר וייס), מומחה למיילדות וגניקולוגיה (נספח א' מש/2), שקבע מבלי לבדוק את המבקשת כי היא סובלת מתסמונת המכונה Arthrogryposis Multiplex Congenital (ACM) (להלן: תסמונת אס"מ) וכי תסמונת זו נגרמה כתוצאה ממבנה הרחם הדו-קרני של אמה. מפאת חשיבות מסקנתו של ד"ר וייס להמשך הדיון, נביאה כלשונה:

"כה. לא בוצעו ב[מבקשת 2] בדיקות עזר אבחוניות לעוברה שהיו בנמצא – ככל שהיו בנמצא – עובר לתקופת הריונה הנדון, שהיו מצביעות אולי על היות עוברה לוקה ב-AMC [צ"ל ACM]  בהריון נדון זה.

[...]

כז. ההתנהלות מצד הצוותים הרפואיים ... סטתה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת וזו שנדרשה כי תיעשה ... היא חרגה בכך כשלא הביאה לידיעתה של גב' ... [המבקשת 2] את היות רחמה דו קרני ואת המשמעויות האפשריות הכוללות כי בשל גורם מזוהה זה, עובריה בהריוניתיה העתידיים וזה הנדון בתביעה זו, עלולים להיוולד לוקים. כמו כן, מעקב ההריון שבוצע בהריון זה לא בוצע בצורה מירבית הנדרשת כי תיעשה במקרה של הרה עם מבנה רחם שכזה. משכך, סבורני כי צוותים רפואיים אלו, כשלו."

           המבקשים הגישו כאמור חוות דעת נוספת, שניתנה מטעם ד"ר עמיחי ברזנר, מומחה ברפואת ילדים (להלן: ד"ר ברזנר) (נספח א' מש/1). ד"ר ברזנר בדק את המבקשת וחיווה דעתו כי היא מראה תמונה קלינית ברורה של תסמונת האופרקולום - תסמונת מולדת של התפתחות המוח המאופיינת בשיתוק שרירי הפנים, הלוע, הלעיסה ברפיון ובפיגור בדרגות שונות. המשיבות הגישו מצידן שתי חוות דעת מומחים לתמיכה בטענותיהן, חוות הדעת הראשונה של פרופ' טלי שגיא, מנהלת היחידה לנוירולוגיה ילדים במרכז הרפואי וולפסון (להלן: פרופ' שגיא) (נספח ג' מש/1) וחוות הדעת השנייה של ד"ר אלי הימן, מנהל המחלקה לנוירולוגיה ילדים ושיקום נוירולוגיה בבית החולים אסף הרופא (להלן: ד"ר הימן) (נספח ב' מש/1). שני המומחים מטעם המשיבות תמכו במסקנת חוות דעתו של ד"ר ברזנר, וסברו כי המבקשת סובלת מתסמונת האופרקולום, שני המומחים הוסיפו וציינו כי מום מוחי זה אינו נוצר עקב רחם דו-קרני. פרופ' שגיא אף ציינה כי בשנת 1986, שנת לידתה של המבקשת, תואר המקרה הראשון של תסמונת האופרקולום ממנה היא סובלת והרופאים עדיין לא הכירו את ממצאי ההדמיה האופיניים. משנתגלעה מחלוקת בין המומחים, מינה בית המשפט מומחה חמישי מטעמו - פרופ' אברהם שטינברג, מומחה ברפואת ילדים ובנוירולוגיה של הילד (להלן: פרופ' שטינברג) (נספח ד' מש/1) אשר התבקש לחוות דעתו בשאלות מהם הליקויים מהם סובלת המבקשת; ממה הם נובעים; האם קיים קשר בינם לבין מבנה רחם דו-קרני ומה שיעור נכותה של המבקשת והצרכים המיוחדים הנובעים ממצבה. פרופ' שטינברג בדק את המבקשת וחלק על אבחנתו של ד"ר וייס בסוברו כי התסמונת ממנה סובלת המבקשת היא תסמונת האופרקולום. עוד סבר פרופ' שטינברג כי מדובר בתסמונת מולדת, שכן לא היו כל אירועים ידועים במהלך חייה התואמים לפגיעה נרכשת של התסמונת ומכל מקום אין כל תיעוד בספרות הרפואית לקשר בין רחם דו-קרני לתסמונת הנ"ל. פרופ' שטינברג הדגיש כי אף אין כל היגיון רפואי לקשר ביניהם שכן הגורם לתסמונת הוא כנראה גנטי או וסקולארי ורחם דו קרני אינו משפיע, ולו תיאורטית, על פגיעה ספציפית באופרקולום בפרט נוכח העובדה שהמבקשת 2 ילדה עוד שלושה ילדים בריאים אשר אינם סובלים מהתסמונת בה לוקה המבקשת. עוד התייחס פרופ' שטינברג לאבחנתו של ד"ר וייס כי המבקשת סובלת מתסמונת אס"מ ושלל אותה מנימוקים שונים שפורטו בחוות דעתו.

2.        נוכח ממצאי חוות דעתו של פרופ' שטינברג עתרו המשיבות לבית המשפט בבקשה לסלק את התביעה על הסף ולחלופין לחייב את המבקשים להפקיד ערובה להוצאותיהן. המבקשים התנגדו מצדם לבקשה. בהחלטתו מיום 21.8.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בחלקה. בית המשפט ציין כי ד"ר וייס לא בדק את המבקשת כאשר קבע כי היא סובלת מתסמונת אס"מ וכן ציין כי אבחון הנכות ממנה היא סובלת אינה בתחום מומחיותו. עוד קבע בית המשפט כי טענות שונות שהעלו המבקשים בכתב התביעה שעניינן "התרשלות כללית במעקב ההיריון" לא נתמכו בחוות דעתו של ד"ר וייס או בחוות דעת אחרת וכי כיוון שהתביעה הוגשה בעילת רשלנות רפואית, יש לתמוך את העילות הנטענות בחוות דעת רפואית. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי נוכח התמקדות חוות דעתו של ד"ר וייס במבנה רחמה של המבקשת 2 ומשמעויותיו של מבנה זה, עילת התביעה מתוחמת להפרת חובת הגילוי ולחלופין אי-מיצוי האמצעים האבחנתיים ביחס למבנה רחמה של המבקשת 2 ולתסמונת האס"מ ממנה סובלת המבקשת. בית המשפט הוסיף והפנה לסתירה בין חוות דעתו של ד"ר וייס לחוות דעתו של ד"ר ברזנר, אשר סבר כי המבקשת סובלת מתסמונת האופרקולום ולא העלה בחוות דעתו טענה לקשר בין מבנה רחם דו-קרני לתסמונת זו וציין כי אבחנה זו תואמת את אבחנתם של שני המומחים מטעם המשיבות והמומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט קבע, אפוא, כי נוכח ממצאי חוות דעתו של ד"ר וייס על המבקשים יהיה להוכיח בתביעתם כי המבקשת סובלת מתסמונת אס"מ וכפועל יוצא יהיה עליהם להראות כי המומחים השונים, לרבות המומחה מטעם בית המשפט, שגו באבחנתם ועוד יהיה עליהם ליישב את הסתירות בין חוות דעת המומחים מטעמם. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי ניצבת בפני המבקשים משוכה גבוהה להוכחת תביעתם, בפרט נוכח העובדה כי חוות דעתו של ד"ר וייס אינה עוסקת בעילות אחרות בכתב התביעה שעניינן ברשלנות המשיבות. בית המשפט הוסיף וקבע כי חוות הדעת מטעם המבקשים אינן מניחות תשתית עובדתית רפואית לטענה כי תסמונת האופרקולום המולדת הייתה ניתנת לאבחון טרום הלידה במועדם הרלוונטיים. אשר לטענת המבקשים לנזק ראייתי, נקבע כי טענה זו אינה מטה את הכף לטובתם שכן קבלת הטענה לכל היותר תעביר את נטל הראיה לכתפי המשיבות ואולם סביר להניח כי אלה יעמדו בנטל זה לנוכח עמדתם של ארבעת המומחים.

           עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע, כי הסמכות לסילוק תביעה על הסף שמורה למקרים חריגים וקיצוניים ומאחר שהמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שטינברג, טרם נחקר על חוות דעתו לא ניתן לשלול מהמבקשים את הזכות לחקור אותו ואף אם סיכויי התביעה אינם גבוהים אין מקום לקבוע בשלב זה כי היא חסרת סיכוי. עם זאת, נוכח חוות דעת המומחים המעלות כי סיכויי התביעה לא גבוהים ונוכח השיהוי בהגשת התביעה - 24 שנים מהולדתה של המבקשת, קבע בית המשפט כי יש מקום לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה להוצאות המשיבות. משכך הורה בית המשפט למבקשים להפקיד בתוך 21 ימים עירבון כספי או ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח לטובת כל אחת מהמשיבות, אחרת תידחה התביעה.

3.        מכאן הבקשה שלפניי המופנית כלפי החיוב בערובה בה נטען כי המבקשת היא נכה בשיעור 100% הנזקקת לסיעוד במשך 24 שעות ביממה, וכי הטלת חובה להפקיד ערובה על נכים תחסום את גישתם לבית המשפט. לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט בהערכתו את סיכויי התביעה טרם שנחקר פרופ' שטיינברג על חוות דעתו והם מוסיפים כי בשלב זה, די בכך שצרפו חוות דעת מומחה התומכת בטענתם לרשלנות על מנת להוכיח כי סיכויי התביעה אינם קלושים. בהקשר זה נטען כי בשונה מטענת פרופ' שטינברג, ד"ר וייס תמך את טענותיו בספרות המקצועית ופרופ' שטיינברג אף ציין כי אין לו ידע בתחום רפואת הנשים ולכן אין לקבל את חוות דעתו ככל שהיא מתייחסת למשמעות קיומו של רחם דו קרני ולבדיקות הנדרשות בהיריון בסיכון. לשיטת המבקשים, גם אם תתקבל הטענה כי המבקשת אינה סובלת מתסמונת אס"מ, הרי שאלמלא התרשלו המשיבות הייתה נמנעת לידתה. עוד טוענים המבקשים כי חוות הדעת שהגישו אינן סותרות זו את זו שכן חוות דעתו של ד"ר וייס הוגשה לעניין הרשלנות בעוד חוות דעתו של ד"ר ברזנר עניינה בשיקום המבקשת והוא לא היה מודע לנתוני ההיריון ולמבנה רחמה של המבקשת 2. המבקשים מדגישים כי עילת התביעה עניינה בכך שנמנעה מהמבקשים 3-2 האפשרות לבחור אם להפסיק את ההיריון וכי בחוות דעתו של ד"ר וייס נקבע באופן חד משמעי כי המשיבות התרשלו במעקב ההיריון של המבקשת 2 ועל כן עילת תביעתם רחבה יותר מההוכחה שהמבקשת סובלת מתסמונת אס"מ. אשר לקביעה כי התביעה הוגשה בשיהוי, טוענים המבקשים כי במשך שנים הם מנסים לקבל מהמשיבות את מלוא הרשומות הרפואיות אך ללא הועיל. המבקשים מוסיפים כי חיובם להפקיד ערובה גורם לניצול של חולשתם הכלכלית לטובת המשיבות, וכי המקרה דנן אינו נכלל בגדר אותם מקרים חריגים בהם מחויב תובע להפקיד ערובה. כמו כן, טוענים המבקשים כי המשיבות לא צרפו תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות בבקשתן, וכי הבקשה הוגשה בחלוף ארבע שנים ממועד הגשת כתב התביעה.