רע"א
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
|
61029-07-14
20/08/2014
|
בפני השופטת:
ורדה פלאוט
|
- נגד - |
מבקשים:
1. אריה בן ארי 2. שרה בן ארי
|
משיב:
בנק מזרחי טפחות בע"מ
|
החלטה |
1.לפני בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט השלום בפתח תקוה (כב' השופט נ' שטרנליכט), כדלקמן:
א.החלטה מיום 20.7.14, לפיה על המבקשים להפקיד סך של 10,000 ₪ כתנאי לדיון בבקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת רשמת ההוצל"פ, לשם הבטחת הוצאות המבקש היה ובקשת רשות הערעור תדחה;
ב.החלטה מיום 24.7.14 בה נדחתה בקשת עיכוב ביצוע שהגישו המבקשים לנוכח הליכים קודמים וקביעתן של ערכאות קודמות אשר דנו בעניינם.
2.לטענת המבקשים בבקשה שלפני, תקנות ההוצאה לפועל אינן מורות על הפקדת ערובה בטרם דיון בבקשת רשות ערעור, וכך נקבע גם בפסיקה, ועל כן שגה בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 20.7.14 כאשר חייב אותם בהפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשתם.
אשר להחלטה בעניין עיכוב הביצוע (החלטה מיום 24.7.14) טוענים המבקשים כי ההליך שהוגש על ידם בתיק ההוצל"פ ל"משפט חוזר" מוצדק, השאלה שהועלתה בו על ידם – איזה סעיף בחוק ההוצאה לפועל מאפשר למשיב את מימוש המשכנתא בנסיבות העניין – טרם נבחנה, ועל כן יש לאפשר להם את יומם בערכאות ולסגור את תיק ההוצל"פ המתנהל נגדם למימוש המשכנתא הרובצת על ביתם. על כן, לדידם, שגתה מלכתחילה רשמת ההוצאה לפועל משדחתה את בקשתם ל"משפט חוזר" ולעיכוב ביצוע פינויים מהבית לשם מימוש המשכנתא (החלטה נושא בקשת רשות הערעור שהוגשה לבימ"ש קמא), ושגה בימ"ש קמא שלא עיכב את הביצוע עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.
3.דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיב.
בכל הנוגע לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה – אין ממש בטענות המבקשים ודין הבקשה לעניין זה להידחות. על פי תקנה 120(ז) לתקנות ההוצאה לפועל (התש"ם-1979) רשאי היה בימ"ש קמא להורות על הפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשת רשות הערעור, וכלשונה: "בית המשפט שלערעור רשאי להורות למערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב, תוך מועד שקבע; לא קיים המערער את ההוראה בדבר הערובה, יירשם הערעור לדחיה ותומצא על כך הודעה לכל בעלי הדין".
בימ"ש קמא נימק את הצורך בהפקדת ערובה על ידי המבקשים בנסיבות החריגות של התיק ובהליכים המרובים והקביעות שניתנו על ידי ארבע ערכאות שונות, בשני סבבים לפחות. הרקע להליכים מפורט בהרחבה בהחלטתי מיום 3.4.13 ברע"א 38032-12-12, בהחלטתי מיום 15.5.14 ברע"א 20507-05-14. וכן בהחלטות כב' ביהמ"ש העליון בתיק רע"א 4057/14 מיום 11.6.14, 19.6.14, ובהחלטה מיום 16.6.14 ברע"א 4198/14.
בנסיבות האמורות, איני סבורה שנפלה טעות בהחלטת בימ"ש קמא לחייב את המבקשים בהפקדת ערובה כתנאי לדיון בבקשתם.
יצויין, כי מעיון בתיק קמא עולה, שלאחר מתן החלטת בימ"ש קמא נושא הבקשה, ביקשו המבקשים את הבהרתה, ובימ"ש קמא בהחלטתו מיום 23.7.14 הפנה את המבקשים לחוק והפסיקה המאפשרים את החיוב בהפקדת ערובה. ביום 29.7.14, הגישו המבקשים בקשה לבימ"ש קמא להארכת מועד להפקדת הערובה, בנימוק שנחוץ להם זמן לגיוס הכספים, הא ותו לא, ומבלי לפרט את כוונתם לבקש רשות לערער על ההחלטה עצמה, אשר בפועל הוגשה על ידם יומיים לאחר מכן. היינו, בשלב זה, ולאחר שקיבלו לידם את ההחלטה המבהירה של בימ"ש קמא מיום 23.7.14, השלימו המבקשים עם חובתם להפקיד את הערובה. ואכן, בימ"ש קמא האריך את המועד ב-30 ימים. כאמור, יומיים לאחר מכן הוגשה הבקשה שלפני, מבלי שתוארה בה השתלשלות עניינים זו, ועל כן הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט.
גם מטעם זה דין הבקשה להידחות.