רע"א 57838-06-17 יבור נ' גלאס ואח'

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב (כב' השופטת שרון גלר) מיום 14.6.17 בה"פ 18698-04-17 במסגרתה נקבע כי לבימ"ש השלום סמכות מקבילה לזו הנתונה לביה"ד לשכירות, לדון בגובה דמי השכירות המגיעים למבקש (המשיב בתיק בימ"ש קמא) מהמשיבים (המבקשים בתיק בימ"ש קמא).

נקבע גם כי יש לברר את ההליך במסלול של דיון רגיל (ולא במסגרת המרצת פתיחה).

עניינה של הבר"ע הוא בסוגיית הסמכות העניינית בלבד.

2.ה"פ 18698-04-17 עניינה בזכות שכירות מוגנת משנת 1974 של דירה במקרקעין ברח' מונטיפיורי 18 בתל אביב, הידועים גם כגוש 6920 חלקה 31 (להלן: "הדירה"). המשיבים שכרו את הדירה מהמבקש (לאחר שגב' רוזה יבור ז"ל הורישה לו את זכויותיה במקרקעין) למטרת שימוש כמשרד עורכי דין.

בהמרצת הפתיחה נטען, כי בין המשיבים לגב' יבור שררה הסכמה רבת שנים לפיה הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשמ"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") יחולו, למרות האמור בתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות) , התשמ"ג – 1983 שנכנסו לתוקף בינואר 1983 וקבעו כי לגבי נכסים מוגנים המפורטים בתקנות, לא תחול הגבלה ביחס לדמי השכירות המקסימאליים המותרים הקבועים בחוק הגנת הדייר, כך שהוסכם בין הצדדים שלא יהיה שינוי בדמי השכירות ו/או בזכויות וחובות הצדדים.

דמי השכירות שהמשיבים התבקשו לשלם משך למעלה משלושים שנה עמדו על שליש מדמי השכירות הריאליים.

נטען כי הסכמה זו נבעה בעקבות התועלת הרבה שהפיקה גב' יבור ולאחריה המבקש, מהימצאות המשיבים במקרקעין שתחזקו, ניקו וטיפחו אותם.

לטענת המשיבים, בעקבות הסכמה זו הם אף ביצעו שיפוצים נרחבים בנכס בשווי של 400,000 ₪.

עוד נטען כי היה הסכם בין הצדדים בדבר פינוי המקרקעין.

בהתאם להסכמת הצדדים מיום 16.6.14 בנוגע להמשך שהות המשיבים במקרקעין, מונה השמאי צבי רון ובהתאם לחוות דעתו מיום 2.6.15 – שווי דמי המפתח במקרקעין ללא תקרה מקסימלית הינו 290,000 ₪ ואילו שווי דמי המפתח במקרקעין ללא הגבלה מקסימלית לדמי השכירות הינה סך של 63,500 ₪.

המשיבים דורשים לקבל דמי פינוי בשווי 290,000 ₪ ואילו המבקש מוכן לשלם 63,500 ₪.

בעקבות אי ההסכמה ביחס לדמי הפינוי נטען כי המשיב הפר את ההסכמה רבת השנים ביחס לדמי השכירות והגדיל את דמי השכירות למעלה מפי שניים.