רע"א
בית המשפט המחוזי נצרת כבית-משפט לערעורים אזרחיים
|
52136-10-14
04/11/2014
|
בפני סגן הנשיא:
ד"ר אברהם אברהם
|
| - נגד - |
מבקשים:
1. ג'ניפר יבגניה איסקוב
2. יוליה איסקוב
|
משיבים:
1. סוניה שמאי
2. חברת החשמל בע"מ
|
| פסק דין |
המבקשות תבעו את המשיבות בבית משפט השלום, לפיצויים בסך של 750,000 ₪. בתמצית אומר, כי תביעתן עניינה בחיבור החשמל לדירה בה הן מתגוררות, כשהן מעלות חשד שמא נעשה בדירה השכנה (של המשיבה 1) חיבור "פיראטי" שסיכן את חייהן, והן מוסיפות על כך חשד לגניבת חשמל. פניותיהן לחברת החשמל נענתה, לטענתן, בביטול. מכאן תביעתן, ובה הן תובעות סך 250,000 ₪ בגין גניבת חשמל, סך 500,000 ₪ בגין עגמת נפש.
המשיבות התגוננות מפני התביעה וביקשו לדחותה כחסרת שחר. המשיבה 2 הגישה בקשה לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה להוצאותיה. בית המשפט נענה לבקשה, וחייב את המבקשות להפקיד סך 10,000 ₪, ערובה להוצאותיה של המשיבה 2. מכאן בקשת הרשות לערער, ובה טוענות המבקשות, כי החלטת בית המשפט קמא פירושה נעילת שערי בית המשפט בפניהן, שכן בשל מצבן הכלכלי הקשה הן לא תעמודנה בהפקדה.
לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, כמו גם בהחלטת בית המשפט קמא ושאר כתבי טענות ומסמכים שצורפו להם בתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי להיענות לבקשה, ולכן אדחנה בלא שתתבקש תשובה. אלה טעמיי:
נאה ציין השופט הנכבד קמא הנכבד את ההלכה הנוהגת בסוגיה בה עסקינן, לפיה על בית המשפט לאזן בין הזכות לפניה לערכאות, העשויה להיפגע מחיובו של תובע בהפקדת ערובה, לבין ההגנה על נתבע מפני האפשרות שאם לא תצלח התביעה, לא יהא בידו לגבות את הוצאותיו. בכגון דא נוהגים בתי המשפט זהירות רבה, על מנת שלא תינעלנה דלתותיו של בית המשפט בפניו של תובע, רק משום עוניו, והדברים יפים גם למי שהוכרז פושט רגל. אלא שבענייננו נוספה על עונייָן של המבקשות (המבקשת 1 הוכרזה פושטת רגל, ובינתיים גם הופטרה) העובדה, כי עד היום לא שילמה המבקשת 1 הוצאות בהן חויבה לטובת המשיבה 2, אף שחלפו כשש שנים מעת שניתן פסק הדין שחייב בהוצאות.
השופט קמא ביקש שלא לקבוע מסמרות באשר לסיכויי התביעה להצליח, וציין כי אין הוא יכול לומר על התביעה כי היא מופרכת מיסודה. ובכן אף אני לא אביע דיעה ביחס לטענות שמעלות המבקשות בתביעתן. אלא שלצד הדברים הללו יש לראות את סכומי התביעה אותן תובעות המבקשות, ועל אלה ניתן בהחלט לתהות. ראשית, אם טוענות הן לגניבת חשמל בסך 250,000 ₪, פשיטה שהן שילמו, או לכל הפחות נדרשו לשלם, סכום זה. בתביעתן הן אף לא טענו כך, ומתוך עיון במסמכים שהוגשו על ידי המבקשות לא יכולתי לראות כל אישוש לטענה (חשוב לציין, כי אנו מצויים בשלב שלאחר הגשת תצהירי עדות ראשית). שנית, המבקשות עותרות לפסיקת פיצויים בסך של 500,000 ₪ בגין עגמת נפש, וסכום זה נראה מופרז, בלשון המעטה. אלא שלעת הזו זוהי תביעת המבקשות וזהו סכום תביעתן, והוא משליך, מטבע הדברים, גם על הוצאותיה של המשיבה 2 בהתגוננה מפני התביעה, שהרי הוצאות אלה נגזרות, בין היתר, מסכום התביעה שמפניה עליה להתגונן.
כל הטעמים הללו, משמע העובדה כי המבקשת 1 לא שילמה הוצאות למשיבה 1 אף שחלפו כשש שנים מאז חויבה בהוצאות, וסכומי התביעה המופרזים בתביעת המבקשות, מצדיקים חיובן בהפקדת ערובה להוצאות.
הואיל וכך הנני דוחה את הבקשה. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"א חשוון תשע"ה, 04 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
