זו בקשה לרשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (הרשם הבכיר אפרים צ'יזיק) מיום 6.2.15, לפיה היתנה את ביטול פסק הדין שניתן בהעדר כנגד המבקשים ביום 6.7.14 בהפקדת 150,000 ₪. להסיר ספק, אין זו בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבטל את פסק הדין אלא בקשה לרשות ערעור על ההחלטה להתנות את ביטול פסק הדין בהפקדה. המשיבה מתנגדת לבקשה.
החלטתי לדון בבקשה כבערעור, לאחר שניתנה למשיבה הזדמנות להתייחס לאפשרות זו.
פסק הדין ניתן בגין תביעה מתוקנת שהוגשה לבית המשפט ביום 26.5.14. אין שחר להסתמכות הרשם הבכיר (והמשיבה) על כך שהמבקשים ידעו על ההליך המתנהל בבית המשפט לפי הליכים שננקטו קודם להגשת כתב התביעה המתוקן. ידיעתם על הליכי צווים זמניים קודם להגשת התביעה אינה מחייבת אותם לברר אם הוגשה תביעה, או תביעה מתוקנת, ואינה מטילה עליהם שום ידיעה על ההליכים האחרים המתנהלים נגדם.
אין ספק, שההזמנה לדין של התביעה המתוקנת, שבגינה ניתן פסק הדין בהעדר הגנה, לא הומצאה למבקשים כדין. ההזמנה הומצאה לדין למשטרת ישראל, שבחסותה מצוי המבקש 1 במסגרת תוכנית להגנת עדים, ביום 26.5.14. לפי קביעת הרשם הבכיר, זו הזמנה כדין, אבל הוא לא פירט את הבסיס לקביעה זו. זו אינה כתובתו של המבקש 1, ובודאי לא של המבקשת 2. זו אינה המצאה על ידי מוסד, כהגדרתו בתקנה 492. הרשם הבכיר לא קבע שמשטרת ישראל, ימ"ר תל אביב, היא כתובתם של המבקשים לקבלת כתבי בי דין, או שהיא "מורשה להנהלת עסקים" של המבקשים. אף המשיבה לא טענה כך. משכך, נשמט הביס מתחת לקביעה שההזמנה לדין הומצאה כדין ביום 26.5.14.
להסיר ספק, אני דוחה את דברי הרשם הבכיר, שהסתמך על כך שמסירה ראשונה בוצעה כדין, לכתובת העדכנית הרשומה של המבקשים. העובדה שהכתובת היא הכתובת הרשומה אינה אומרת שמשלוח אליה בלבד די בו להוות המצאה כדין של המסירה הראשונה באותו הליך. ידוע לרשם הבכיר, שאותה עת כבר לא היו המבקש 1 ומשפחתו מתגוררים במקום, לאחר שהוכנסו לחסות משטרת ישראל. מכל מקום, המצאת כתב בי דין זה לא הייתה רלבנטית, ולא ניתן פסק דין על פי המצאת כתב התביעה המקורי. כתב התביעה המתוקן לא הומצא לכתובת הרשומה, אלא למשטרת ישראל. אגב, נאמר בהחלטה שהדבר נעשה לאחר "היוודע מצבם המשפטי של הנתבעים". אני עדיין איני יודע למה הכוונה "מצבם המשפטי של הנתבעים". המבקשת 2 נותרה חברה בע"מ. המבקש 1 אינו חסוי, אף שמקום שהותו חסוי. זה לא משנה את מצבו המשפטי.
לא רק שלא נעשתה למבקשים מסירה כדין של ההזמנה לדין בכתב התביעה המתוקן, אלא שאין ספק שהמבקשים לא ידעו על כתב התביעה המתוקן שהוגש ונשלח לכיוונם. תמוה מאד טיעונה של המשיבה, כאילו כלל הידיעה חל משום שהמבקשים ידעו על בקשות לצווים זמניים שהוגשו נגדם. אין אפילו טענה בפי המשיבה, שהמבקשים ידעו על ההזמנה לדין שהוצאה נגדם. כלל הידיעה משמעו שהאדם יודע את הנטען שידע. לא שהוא יכול לנחש. לא שהוא מתאר לעצמו, אלא שהוא יודע, ובהקשר של הזמנה לדין, שהוא יודע מה נתבע ממנו. אין אפילו שמץ ראיה שהמבקשים ידעו את תוכן כתב התביעה שהוגש נגדם. אין אפילו שמץ טענה כזו. עולה מאישור משטרת ישראל שצורף לבקשה לביטל פסק הדין, ולא נסתר, משטרת ישראל לא העבירה את ההזמנה לדין למבקשים, כך שהם לא ידעו עליה. מכאן, שלא רק שההזמנה לדין לא הומצאה למבקשים, הם גם לא ידעו עליה.
קראתי שוב ושוב ולא הבנתי את הקביעה בהחלטת הרשם הבכיר, שכאשר הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין ביום 20.8.14, לאחר שפסק הדין ניתן על ידי בית המשפט ביום 6.7.14, עשו זאת בשיהוי. לא בכדי לא טענה המשיבה דבר להצדקת הקביעה שהיה כאן שיהוי. ראשית, אין להתחיל את הספירה מיום 6.7.14, אלא מיום המצאת פסק הדין. פסק הדין הומצא לידי המשטרה ביום 17.7.14, ואין לדעת מתי הומצא למבקשים. מיום 15.7.14 החלה הפגרה, ולפי הדין, היו המבקשים רשאים להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן נגדם עד 30 יום לאחר תום הפגרה, דהיינו 30.9.14. העובדה שהקדימו והגישו בקשתם ביום 20.8.14 אינה יכולה להחשב כשיהוי, אלא כהקדמה של הגשת הבקשה.
הרשם הבכיר המלומד לא היה צריך לבטל את פסק הדין לפי שיקול דעתו, אלא מטעמי חובת הצדק, שכן פסק הדין ניתן בהעדר מסירה. אף כאשר שגה ושקל את הדברים במסגרת שיקול דעת בית המשפט, שגה הרשם הבכיר המלומד. ראשית, בניגוד לתפיסתו, כאילו אנו עוסקים במקרה של המצאה כדין, לא כך היה, וכך נוטה המאזן לטובת המבקשים, אף אילו לא היו בידיהם טענות הגנה טובות. שנית, שגה הרשם הבכיר בכך שראה את טענות ההגנה כ"כמעט ריקות מתוכן". עצם העובדה, שצויינה על ידי הרשם הבכיר, שהמבקש 1 רשום כמנהל הנתבעת 1 אינה מטילה עליו חיוב אישי כלשהוא. החיוב האישי של המבקש 1 מצוי בתוספת להסכם, מוגבל בסכום ובמועד כניסתו לתוקף, אבל מאוחר למועד פסק הדין.
אשר למבקש 2, נטען על ידי המשיבה שבתוספת כתוב מתחת לשמות הצדדים "וכל חברה בבעלותם". אם כך היה כתוב, ספק רב אם הדבר מטיל חיוב על החברה שבבעלות המבקש 1, או שהוא מטיל חיוב על המבקש 1, זה שמועד כניסת חיובו לתוקף לא הגיע במועד פסק הדין, לפרוע גם באמצעות חברה בבעלותו. מכל מקום, מה שכתוב הוא "או חברה בבעלותם". "או" יכולה להיות ברירה – המבקש 1 או המבקשת 2. פסק הדין ניתן כנגד שניהם, ויש סיכויים טובים להגנתם כנגד החיוב, מלבד העובדה שכלל לא נכנס לתוקף.