רע"א 3817/16 עבלה עוואד נ' מאזן עואד ואח'

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' בן-חמו) מיום 1.5.2016, בה דחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 14.4.2016 עד להכרעה בערעור שתגיש לבית משפט זה. 

1. בשנת 1998 שיעבד המשיב 1 (להלן: החייב) לטובת המשיב 3, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק) בשעבוד קבוע מדרגה ראשונה את כל זכויותיו בנכס מקרקעין בשפרעם (להלן: הנכס), כבטוחה לפירעון חובותיו וחובות חברה מסוימת לבנק. בשנת 2003 תוקן שטר המשכנתא כך שיבטיח גם את פירעון חובותיה של חברה נוספת (להלן: קליה) והתיקון נרשם בלשכת רישום המקרקעין עוד באותה שנה. ביום 19.5.2009 לאחר שקליה לא פרעה את חובותיה לבנק, נחתם הסדר חוב בין הבנק ובין החייב, קליה וחייבים נוספים, בו הוסכם כי החייבים ישלמו לבנק כ-1.5 מליון ש"ח. משהפרו החייבים את הוראות ההסדר העמיד הבנק את החוב לפירעון מיידי והוסכם כי הבנק יגיש בקשה למינוי כונס נכסים על הנכס על מנת לממש את זכויות החייב בו ולהקטין חלק מהתחייבויות החייבים כלפי הבנק. בהתאם להסכמות פתח הבנק בהליך הוצאה לפועל למימוש הנכס. במקביל, ביום 28.6.2010 הגיש נושה של החייב הליך פשיטת רגל נגדו. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 18.8.2010, מינה רשם ההוצאה לפועל את המשיב 4 (להלן: הכונס) לשמש ככונס נכסים של הנכס מטעם הבנק. לבקשת הכונס העריך שמאי מטעם הבנק את שווי הנכס ב-675,000 ש"ח נטו (לאחר הפחתת מיסים ובנסיבות של מכר כפוי) וביום 21.10.2010 קיבל רשם ההוצאה לפועל את בקשת הכונס לאשר את מכירת הנכס למבקשת, גיסתו של החייב, תמורת 500,000 ש"ח אשר הועברו לבנק (להלן: אישור המכר). כחודש לאחר מכן, ביום 6.12.2010 ניתן צו לכינוס נכסי החייב וביום 19.12.2011 הוכרז החייב כפושט רגל והמשיב 2 (להלן:הנאמן) מונה כנאמן לנכסיו. יצוין כי התמורה שהתקבלה ממכירת הנכס לא כיסתה את מלוא חובו של החייב לבנק, אשר הגיש לנאמן תביעת חוב על סך 915,769 ש"ח (עמ' 204 לנספחי הבקשה).

2. כשנה ומחצה לאחר אישור המכר, ביום 1.8.2012, הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי "בקשה לביטול הענקה" לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), בה טען כי מכירת הנכס למבקשת מהווה הענקה בטלה כלפי הנאמן. הנאמן טען כי המבקשת נהגה שלא בתום-לב בעת ביצוע העסקה, כי התמורה ששולמה על-ידה לא הולמת את שוויו של הנכס וכי מדובר למעשה ב"עסקה סיבובית" במסגרתה פדה החייב מכספו את הנכס באמצעות המבקשת. הנאמן אף העלה חשד כי חוות-דעתו של השמאי מטעם הבנק היא חוות-דעת "מוזמנת", וגרס כי היא אינה משקפת את שוויו הריאלי של הנכס. המבקשת, החייב והבנק התנגדו לבקשה. הבנק הדגיש כי לא נפל פגם בהליך הכינוס ושלל את הטענות שהעלה הנאמן כלפי השמאי מטעמו.

3. ביום 14.4.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הנאמן וקבע כי מדובר בהענקה בטלה כמשמעותה בסעיף 96(א) לפקודה וכי לא מתקיים איזה מבין החריגים המנויים בסעיף 96(ג) לפקודה המכשירים אותה. בית המשפט קבע כי החייב היה חלק מתהליך המכירה ויזם את מכירת הנכס למבקשת אשר ידעה בזמן אמת אודות מצבו הכלכלי הקשה של החייב. עוד נקבע כי היה על המבקשת לדעת כי מכירת הנכס תגרע ממסת הנכסים הפוטנציאלית שעשויה הייתה לעמוד לחלוקה בין נושיו של החייב; כי הדבר מצביע על חוסר תום לבה; וכי היא לא הוכיחה שמימנה את רכישת הנכס ממקורותיה הכספיים. בית המשפט העדיף את חוות-דעתו של השמאי מטעם הנאמן על-פני חוות הדעת של השמאי מטעם הבנק, וקבע כי שווי זכויותיו של החייב בנכס מגיע כדי סך של 424,800 דולרים ועל-כן הוא נמכר במחיר נמוך שאינו משקף את ערכו האמיתי ומבלי שהכונס ערך מכרז למכירתו או התמחרות בין מציעים. במישור הסעד קבע בית המשפט כי לנאמן אין טענות כלפי הבנק ועל-כן "התוצאה המתבקשת" היא לחייב את המשיבה להשיב לנאמן את הנכס ולרשום אותו על שם החייב, להותיר את התמורה שהתקבלה ממכירת הנכס בידי הבנק ולהפנות את המבקשת "על מנת שלא לקפח את זכויותיה" להגיש תביעת חוב על הכספים ששילמה.

4. ביום 20.4.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לתקופת הערעור שבכוונתה להגיש לבית-משפט זה.בבקשתה ציינה המבקשת, בין היתר, כי ייגרם לה נזק בלתי-הפיך אם לא יעוכב פסק הדין, שכן מכירת הנכס על-ידי הנאמן תסכל את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. עוד נטען בבקשה כי סיכויי הערעור טובים משום שעיקרו בשאלות משפטיות. בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי:

לאחר עיון בנימוקי הבקשה ובתגובת הנאמן, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. נימוקי הבקשה (שאיננה חתומה ולא צורף אליה תצהיר) אינם עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה המנחה לעיכוב ביצוע.

הטענה כי 'סיכויי הערעור טובים' הינה טענה בעלמא שכן לא פורטו הסיכויים. לא הוגש עדיין ערעור ולא צורף העתק ממנו. הקביעות בפסק הדין הן בעיקרן עובדתיות. הנכס שהענקתו בוטלה איננו בית מגורים. מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת.

נימוקי ההתנגדות והאסמכתאות אליהן הפנה הנאמן מקובלים עלי. לפיכך הבקשה נדחית.