רע"א 29362-07-16 מדינת ישראל נ' שחאדה(המנוח) ואח'

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת רויטל באום) מיום 20.6.16 בת.א. 21849-01-16 , במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לדחות על הסף את התביעה נגדה, אשר הוגשה על ידי המשיב מס' 1 (להלן "המשיב"(.

2.המשיב הגיש נגד המבקשת ו- 6 נתבעים נוספים תביעה כספית . בתביעתו טען המשיב כי הוא היורש היחיד של אביו המנוח, שחאדה כמאל בן אחמד ז"ל (להלן "המנוח") שנפטר בשנת 1987 , וזאת מתוקף צו ירושה מתוקן משנת 2015. לטענתו, בשנת 1992 הוצא במירמה צו ירושה לבקשת המשיבים 2-6 (להלן " צו הירושה המקורי "), לפיו הם בלבד יורשי המנוח, ובהמשך הם הגיעו לידי הסכם פשרה עם המשיבה מס' 7 , וקיבלו את הפיצוי עקב מות המנוח בתאונת דרכים.

המשיב טען כי צו הירושה המקורי הוצא במירמה , דבר שגרם לו נזק, וכי מתוקף היותו היורש היחיד של המנוח הוא זכאי לכל רכושו של המנוח , לרבות הפיצוי ששולם בשנת 1992.

באשר למבקשת טען המשיב כי הנזק נגרם עקב התרשלותה, שחרף העובדה שהוא היה רשום במשרד הפנים כבנו של המנוח, לא טרחה לעדכן את בית המשפט שנתן את צו הירושה המקורי בשנת 1992 בדבר עובדה זו שיש למנוח צאצא .

3.המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה נגדה על הסף מפאת התיישנות. לטענתה, צו הירושה המקורי הוצא בשנת 1992. במועד זה היה המשיב קטין . בשנת 1998 מלאו למשיב 18 שנה ולפיכך התביעה (שהוגשה ביום 12.1.16) התיישנה בשנת 2005.

4.המשיב הגיש תגובה לבקשה וטען כי רק ביום 19.1.2015 ניתן פסק דין אשר ביטל את צו הירושה המקורי , שהוצא בשנת 1992, וכי גם המבקשת היתה צד להליך זה. המשיב טען כי היום בו נולדה עילת התביעה הוא יום מתן פסק הדין בתביעתו לביטול צו הירושה המקורי , והכרזתו כיורש יחיד של אביו המנוח.

לחילופין טען המשיב כי מתקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

5.המבקשת הגישה תשובה לתגובה וטענה כי כבר בשנת 2000 פנה המשיב בבקשה לתיקון צו הירושה ולפיכך כל טענה שלפיה נודעו לו העובדות המהוות את כתב התביעה בשלב מאוחר יותר – דינה להידחות.

6.ביום 20.6.16 דחה בימ"ש קמא את בקשת המבקשת בקובעו כי "השאלות מתי נודע לתובע על דבר צו הירושה ומדוע נודע לו הדבר כאשר נודע – הן שאלות עובדתיות הטעונות בירור, שאין לעשותו במסגרת סילוק על הסף. בנוסף, ולכאורה, רק משהתקבלו טענותיו של התובע כי הוא יורשו של המנוח, היינו : ניתן פסק הדין בשנת , (כך במקור – הערה שלי- ב.ב.) קמה לו עילת תביעה ...".

בימ"ש קמא חייב את המבקשת בהוצאות המשיב בבקשה בסך 2,500 ₪.

7.החלטה זו היא נשוא הבקשה בפני. בבקשתה טענה המבקשת כי החלטת בימ"ש קמא הינה שגויה, אינה מבוססת וגורמת עיוות דין חמור למבקשת. כמו כן נטען כי בימ"ש קמא התעלם מכך שהעובדה שהתביעה התיישנה עולה על פני הדברים. לטענתה, משכל בקשתה התבססה על הטענות של המשיב עצמו בכתב התביעה, לא היה מקום לדחות את הדיון בשאלת ההתיישנות וכי חיוב המבקשת לנהל את התביעה עד תומה מרוקן מתוכן את דיני ההתיישנות.

המבקשת טענה גם כי בהחלטתו קיבל בימ"ש קמא לכאורה את טענת המשיב לפיה קמה לו עילת תביעה נגד המבקשת רק עם מתן פסק הדין ההצהרתי בשנת 2015 ללא כל הסבר ו/או נימוק וכי טעה בימ"ש קמא בקביעתו זו , כאשר לטענת המבקשת פסק הדין ההצהרתי אינו "עובדה" המהווה חלק מעילת התביעה וכאשר , כאמור, כל העובדות נודעו למבקש עוד בשנת 2000.

8.לאחר שבחנתי את הבקשה , על נספחיה, אני סבורה כי יש לדחות את הבקשה. כפי שנקבע בהחלטת כבוד השופט צ. זילברטל ברע"א 213/16 שירותי בריאות כללית נ. פלוני (8.3.16) "השגה על החלטת ביניים שעניינה דחיית בקשה לסילוק תובענה על הסף על יסוד טענה מקדמית שבפני הנתבע, תיעשה ככלל ובהיעדר נסיבות חריגות, רק לאחר סיום הדיון בתובענה, בגדר ערעור ברשות על פסק הדין ולא במסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה שניתנה במהלך הדיון". לא מצאתי בענין שבפני נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מכלל זה .