צימרינג ואח' נ' מקסימה קורפורייט הולדינגס

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט ג' ארנברג) מיום 21.10.17 ולפיה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק דין שניתן נגדם ביום 25.6.13 בת"א 12086/06.

2.בשנת 2006 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית נגד המבקשים. לאחר התדיינות ממושכת ניתן ביום 25.6.13 פסק דין ולפיו חויב המבקש 2 (להלן – המבקש) לשלם למשיבה סך 189,378 דולר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובניכוי סכומים שונים ששילם. עוד חויב המבקש בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. המבקשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. בעת הדיון בערעור, ביום 21.9.14, ולאור הערות בית המשפט, משכו המבקשים את ערעורם וערעורם נדחה ללא צו להוצאות (ע"א 11034-10-13).

3.ביום 16.8.17, ומשלא פרע המבקש את פסק הדין, פנתה המשיבה לבית משפט השלום בבקשה למתן פסיקתה. כן הגישה ייפוי כוח לייצוגה ע"י באי כוחה. כחודשיים לאחר הגשת בקשה זו, ביום 19.10.17, ובטרם ניתנה עמדתם בבקשה למתן פסיקתה, הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום 25.6.13. המבקשים טענו בבקשתם כי המשיבה הגישה את תביעתה מבלי שהמציאה ייפוי כוח לתיק בית המשפט ולפיכך לא היו רשאים באי כוחה לייצגה בבית המשפט. כן נטען כי "ללא ייפוי כוח כדין, פסק הדין בטל מעיקרו". המבקשים הוסיפו וטענו כי ההסכם שבבסיס התביעה נחתם בידי "גורם עלום" שאיננו הגורם החתום על ייפוי הכוח שהוגש לבית המשפט עם הבקשה למתן פסיקתה. ולבסוף נטען כי "כי החברה כלל איננה קיימת היום, ואין כל הוכחה כי הייתה קיימת בעבר".

4.בית משפט השלום, בהחלטה מושא הבקשה, דחה את הבקשה, מבלי לבקש את תגובת המשיבה, בציינו כי "הבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק דין שניתן לפני למעלה מ-4 שנים לאחר קיום דיונים".

5.בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש על טענותיו כפי שפורטו בבקשה לביטול פסק דין.

6.לאחר שבחנתי את הבקשה, וכן את תיק בית משפט קמא, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות בלא צורך בתשובה.

7.ראשית, פסק הדין שביטולו נתבקש אינו פסק דין שניתן במעמד צד אחד בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות. מדובר בפסק דין חלוט, שניתן לאחר בירור ראייתי מלא ושמיעת מלוא טענות הצדדים. לפיכך, גם אם הייתה למבקשים עילה לביטולו, ואיני סבורה כך, הגשת בקשה לביטולו (במובחן מתובענה לביטולו) ארבע שנים לאחר שניתן אינה הדרך הדיונית הראויה לכך.

8.שנית, מבלי להידרש לשאלה האם הוגש ייפויי כוח לייצוגה של המשיבה עם הגשת התביעה (לאור וותקו של התיק לא ניתן ללמוד על כך מתוך התיק האלקטרוני), טענת המבקשים, בכל הקשור לייצוגה של המשיבה, כבעלת הדין שכנגד, כמו גם יתר טענותיהם בעניינה של המשיבה, הן טענות שניתן היה להעלותן במסגרת ההתדיינות בבית משפט קמא. ככל שאלה לא הועלו בעיתן, אין מקום להידרש להן שנים לאחר תום הדיון. יתרה מכך, הטענה שלא הוכח שהמשיבה היא חברה קיימת אכן הועלתה, הן בבקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף והן בסיכומיהם, ונדחתה.

9.מעבר לדרוש יצוין, כי קיומו של ייפוי-כוח בכתב איננו מהווה תנאי מהותי להקמת הייצוג, אלא אך אמצעי להוכחתו (ולהעדר הצורך בייפוי כוח בכתב לשם יצירת שליחות בכל המתייחס ליחסי עו"ד-לקוח ר' דנ"פ 2192/00‏ נוי נ' אמינוף, פ''ד נד(2) 138) , וכן ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, בעמ' 315). כפי שנלמד מתיק בית משפט קמא, במהלך ההתדיינות הוגש תצהיר מנהל המשיבה ובעל השליטה בה, המוכר על פי הראיות למבקש (ור' תצהיר עדותו הראשית של המבקש בערכאה קמא), והוא אף התייצב לדיון ונחקר ע"י ב"כ המבקשים. נראה כי די בכך כדי להצביע על יחסי השליחות הנדרשים.

10.הבקשה נדחית.