רקע: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז (השופט י' שינמן) מיום 8.2.16 בתיק ע"א 44935-06-15 בו התקבל בחלקו ערעורה של המבקשת על פסק דינה של המפקחת לרישום מקרקעין ברחובות (המפקחת ת' פריאנטה) בת"ב 51/14מיום 24.6.14. עניינו של ההליך סכסוך שכנים באשר לאחריות לנזילה בבית המשותף.
ב. המבקשת בעלת שתי דירות בקומה השלישית בבית משותף במזכרת בתיה. המשיב הוא הבעלים של דירה בקומה שמתחת לדירות המבקשת. הסכסוך בין הצדדים החל בשנת 2008, עת הגיש המשיב תביעה כנגד המבקשת בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקש לחייבה בסכום של 10,000 ₪ בגין נזקי רטיבות בדירתו, ומנגד הגישה המשיבה תביעה שכנגד במסגרתה ביקשה לחייב את המשיב בסכום של 12,000 ₪ בגין אי תיקון ליקויי רטיבות שנוצרו מנזילות של דוד השמש שלו (ת"ק 1873.1/08). בית המשפט לתביעות קטנות דחה את שתי התביעות וקבע כי לא הוכח מקור הנזילה על ידי מי מהצדדים.
ג. ביום 26.2.14 הגיש המשיב תביעה נוספת כנגד המבקשת בפני המפקחת על רישום המקרקעין (להלן המפקחת). המשיב שב וטען בתביעתו כי ישנן נזילות מדירתה של המבקשת הגורמות נזק לדירתו. בתביעתו ביקש המשיב לחייב את המבקשת לתקן את הנזילה ולשלם בעבור הנזק שנגרם. בכתב ההגנה טענה המבקשת כי מקור הנזילה הוא בדוד השמש של המשיב וכן בליקויים נוספים בבניין, אשר אינם קשורים לדירתה שלה.
ד. ביום 22.5.14 התקיים דיון בפני המפקחת, שבמסגרתו ניתנה החלטת המפקחת למינוי מומחה, תוך קביעה לפיה הצדדים יישאו תחילה יחד בשכר טרחתו, ולאחר מכן חלוקת ההוצאות תהא בהתאם לממצאים. ביום 29.5.14 ניתן על-ידי המפקחת צו מינוי של המומחה מטעם בית המשפט, המהנדס צבי שפי (להלן המומחה). הוא נתבקש לבדוק את טענות הצדדים באשר למקור הרטיבות בדירתו של המשיב; כן נתבקש המומחה להתייחס לטענות המבקשת. עוד קבעה המפקחת, כי מסקנות המומחה יהוו ראיה מוסכמת על הצדדים, ואלה לא יהיו רשאים להמציא כל חוות דעת אחרת מטעמם.
ה. ביום 7.10.14 הגיש המומחה את חוות דעתו. לפיה נקבע, כי לעניין חדר השינה של המשיב אותרו כתמים וקילופי צבע בתקרה באזור סביב יציאת הצינור מהקומה שמעל, ואולם בבדיקה במכשיר לא אובחנה רטיבות במקום. באשר לחדר המקלחת בדירת המשיב נקבע, כי בחדר זה אותרו קילופי צבע וטיח, כתמים שחורים וכהים בתקרה ובקירות בקרבת צינור, המשמש כנקז ביוב ואוורור מהגג שמעל הקומה השלישית (קומת מגוריה של המבקשת), וכי לא אותרה נזילה אקטיבית מן התקרה בחיבור בין הצינור לתקרה, אולם אובחנה רטיבות מקסימלית. חוות הדעת קבעה כי מקור הרטיבות העיקרי בדירת המשיב, הידוע בשלב הבדיקה, הוא צנרת הביוב או צנרת הדלוחין בדירת המבקשת, וכי לא אותרה נזילה מדודי השמש בבניין. כן קבע המומחה כי יש צורך לפרק את הריצוף בחדר הרחצה של המבקשת ולגלות את צנרת הביוב והדלוחין מהאסלה, מהכיור ומתא המקלחת, ולערוך בדיקות. בהתאם לממצאי בדיקות אלה תתברר אחריות מי מהצדדים לנזילות. אולם המומחה ציין, כי בהתאם לניסיונו הוא אינו רואה כל אפשרות שהמשיב אחראי לכשלי הצנרת בדירת המבקשת הגורמים לנזילות בדירתו.
ו. לאחר שהוגשה חוות הדעת ולבקשת המבקשת, התקיים ביום 19.11.14 ביקור של המפקחת בבית המשותף. כדי להתרשם ממצב הדברים בפועל. בביקור זה נקבע על-ידי המפקחת כי ניכר שבדירתה של המבקשת בוצע שיפוץ, וכי כל הצנרת מן האסלה מתחברת לצינור הביוב מתחת לרצפה ואינה גלויה. לפיכך, ללא חשיפתה לא ניתן יהיה לאתר את מקור הנזילה. לאחר סיום הביקור נקבע על-ידי המפקחת, כי השרברבים שנכחו בביקור יגישו הצעת מחיר רשמית שתוצג לתיק על ידי המבקשת בתוך 10 ימים ממועד הביקור, וכי המימון יוטל על המבקשת בשלב הראשון.
ז. ביום 26.4.15 ניתן פסק דינה של המפקחת. המפקחת פסקה כי התביעה נסבה על הוראות סעיף 3 לתקנון המצוי בתוספת לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. סעיף זה קובע את חבותו של בעל דירה לתקן כל דבר בדירתו שאי ביצועו עלול לפגוע בדירת שכנו. נפסק כי מכוח סעיף זה קמה חבותה של המבקשת לפתוח את הריצוף בדירתה ולבצע בדיקה. נוכח זאת, חייבה המפקחת את המבקשת לפעול על פי האמור בחוות דעת המומחה תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, וקבעה כי מבחן ההצלחה הוא הקובע – המשך הנזילה בדירתו של המשיב משמעה שהמבקשת לא עמדה במילוי ההוראות; כן חייבה אותה המפקחת לשלם למשיב סך של 4,130 ₪ בגין עלות התיקונים בדירתו ובהוצאות משפט בסך של 2,360 ₪ בגין שכר המומחה, 657 ₪ בגין אגרת התביעה, וסך של 1,500 ₪ בגין אבדן הזמן ודמי בטלה.
ח. ביום 11.5.15 הגישה המבקשת הודעה על פתיחת הריצוף בדירתה על-ידי אינסטלטור, אשר קבע כי אין בדירתה נזילה. לפיכך, ביקשה המבקשת כי יתוקן פסק הדין. ביום 18.5.15 דחתה המפקחת בקשה זו.
ט. כנגד פסק דינה של המפקחת הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. נוכח טענת המבקשת כי פתחה את הריצוף בעצמה, הורה בית המשפט המחוזי ביום 21.12.15 כי על המומחה לבקר בדירה, כדי שיבחן אם יש מקום לשנות מחוות דעתו באשר למקור הנזילה ולדרך הטיפול בה, כדי למנוע הישנותה בעתיד. ביום 7.2.16 הגיש המומחה חוות דעת, ובה קבע כי אין בביקורו הנוסף כדי לשנות מהחלטתו בחוות דעתו המקורית; זאת – שכן בחוות דעתו המקורית הדגיש כי רצפת חדר האמבטיה תפורק אך ורק בנוכחותו. משהחליטה המבקשת לפרק את הריצוף ללא נוכחותו, הוא אינו יכול להתייחס לממצאים באשר למצב האמיתי שהיה לפני פירוק הרצפה. המבקשת טענה כי המומחה בחן בעת ביקורו את זרימת המים בצנרת הניקוז, ונוכח כי לא קיימת נזילה, אך לא ציין זאת בחוות דעתו. לדעת המומחה מטעמה, מקור הנזילה במקום אחר בצנרת המשותפת בבניין, ועלות התיקון מגיעה לסך של 1,000 ₪.
י. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. נפסק כי פסק דינה של המפקחת מנומק ומבוסס על ממצאים וראיות ששמעה באופן בלתי אמצעי, ובכלל זה חוות דעת המומחה. לפיכך, משלא התגלתה טעות משפטית בפסק הדין, דחה בית המשפט את ערעורה של המבקשת ברובו, בהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
יא. עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי הפתרון שניתן על-ידי המפקחת אינו מיטבי, שכן המבקשת טענה כי לא קיימת רטיבות, ויתכן שבוצעו על ידיה פעולות לתיקון אותה רטיבות, וגם המומחה תמך במסקנה כי הרטיבות פחתה בצורה משמעותית. לפיכך, הורה בית המשפט להחזיר את התיק למפקחת על מנת שתקבע הוראות אופרטיביות ברורות לאיתור הרטיבות, ככל שהצדדים יעמדו על טענתם כי הרטיבות נמשכת. בנסיבות העניין, כאשר הערעור התקבל בחלקו, מצא בית המשפט לנכון לחייב את המבקשת בהוצאות המשיב בסך מוקטן של 1,800 ₪.
יב. ביום 24.2.16 ניתנה החלטת המפקחת בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הואיל והמשיב עמד על כך שקיימת רטיבות, הורתה המפקחת על מינוי מומחה חדש, מר אטי פייזק. כן הורתה המפקחת בהחלטתה שהמומחה החדש יבדוק את טענות הצדדים באשר למקור הרטיבות בדירת המשיב, וימציא למפקחת את חוות דעתו תוך 30 יום מיום הביקור בבית. נקבע כי הצדדים ישאו בהוצאות בחלקים שווים.
בקשת רשות הערעור
יג. כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ביום 9.3.16 את בקשת רשות הערעור דנא. בבקשה נטען כי המפקחת חייבה את המבקשת בחיובים כספיים והטילה עליה אחריות, הגם שזו לא הוכחה על-ידי המומחה. עוד נטען כי המפקחת לא איפשרה לצדדים לחקור את המומחה על חוות דעתו. בנוסף, נטען כי המפקחת ובית המשפט המחוזי התעלמו מהכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה", בהטילם על המבקשת אחריות וחיובים כספיים כאמור מבלי שאחריותה הוכחה. נוכח זאת, התבקש בית משפט זה לקבוע כי פסק דינה של המפקחת בטל; כי אחריות המבקשת למקור הנזילה לא הוכחה, ולפיכך דין תביעת המשיב להידחות; לחלופין, להשיב את התיק למפקחת, אשר תמנה שרברב מומחה לבדיקת הנזילה, תוך השתת עלות הבדיקה על המשיב. נטען כי ההחלטות מעוררות שאלות כלליות באשר להטלת חיובים ללא הוכחת אחריות ולהליך משפטי פגום.
דיון והכרעה
יד. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא ראיתי להיעתר לה. הלכה נודעת היא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. המקרה דנא אינו בא בקטגוריות אלה, הגם שבבקשה נעשה ניסיון להעטות על הפרשה אדרת עקרונית. טענותיה של המבקשת מופנות כנגד ממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, אשר הסתמכה על חוות דעת מומחה ועל התרשמותה הבלתי אמצעית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים, ומקל וחומר בגלגול ערעורי נוסף ((ראו למשל רע"א 1889/15 רג'אי אבו נאב נ' הרב יצחק רלב"ג (2015); רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (1999); רע"א 6482/14 פאעור נ' דיאב (2014)). כלל זה מקבל משנה תוקף מקום בו מבוססות קביעותיה של הערכאה הדיונית על חוות דעת מומחים מקצועיים (ראו ע"א 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני (2013)). חוששני כי לא מצאתי בבקשה טעמים המצדיקים התערבות בקביעות העובדתיות בפסק דינה של המפקחת. היו – בכל הכבוד – למבקשת ימיה השיפוטיים בשתי ערכאות, והמקרה אינו מצדיק תוספת ערכאה.
טו. אוסיף כי כמובן שמורה למבקשת הזכות לערער על ההכרעה המשלימה של המפקחת לכשתינתן, ואיני מביע דעה על כך.